בשנה האחרונה לימדתי מבוא לחווית משתמש במסגרת IDC Tools, תוכנית העשרה של המרכז הבינתחומי בהרצליה. כשיהונתן דור־און, חבר ומתכנת מוכשר, חיבר אותי אל תמר – לא היו לי מערכי שיעור. זה הגיע אליי בתקופה טובה בחיים של בין העבודה עם CYBERX שנבלעה לתוך Microsoft, לבין ההתחלה שלי בחברת WhiteSource.
החלטתי ללכת על זה. הפורמט הדליק אותי: שלושה שיעורים סך הכל של שעתיים כל אחד, סטודנטים וסטודנטיות מכל הפקולטות במרכז הבינתחומי. בכל שלושה שבועות התאפס מחזור והתחיל אחד חדש, קצת כמו סטורי. חלקם נשארו בקשר, רובם לא, אבל הציונים שלי בסקרי הוראה המשיכו להיות עיקביים – בין 4.5 ל-4.8 מתוך 5 בסקרי הוראה. אז עשיתי רפלקציה, כמו שאני רגיל, להבין מה גרם לזה לעבוד. משתף פה את הטיפים, כי נראה שהרצאות האונליין לא הולכות להיעלם כל-כך מהר, וגם כי אפשר לממש אותם במימד הפיזי, התלת־מימדי.
כל שיעור נפתח בתקלוט
בחורף 2019 הלכתי ללמוד תקלוט אצל אוסקה (לי אוסי) בפלורנטין. אני מאמין שכל אדם חובב מוזיקה צריך לדעת להלחים שירים זה לזה. באמת, זה לא דורש גאונות מיוחדת, אלא בעיקר הקשבה וסקרנות (וקצת יצירתיות!). יצא לי לתקלט פעמים ספורות ומאז הקונטרולר בארון בגלל הקורונה. עוד אשוב לזה.
בכל מקרה, תשוקות לגיטימיות צריך לממש, והרגשתי צורך להטיל את תשוקת התקלוט הנשכחת על סטודנטיי החמודים. כל שיעור נפתח בתקלוט (דרך ספוטיפיי! רימיתי! כי להתעסק עם קונטרולר לפני השיעור זה קצת טו מאצ׳, ברשותכן). מדובר באוסף שירים שנע בין מקפיץ לעתיק. קחו שני פלייליסטים שתמיד יעבדו: Good, Old & Best ו-Good Vibez. את כל היתר אני ממליץ לחקור ב־עמוד הפלייליסטים של מגזין Uncoated.
זה גרם לסטודנטיות/ים להיות מופתעות, לשאזם כאוות נפשן ולהתחיל את השיעור באנרגיה שהגדרתי – קל, פאן, עם סקרנות גדולה. האנרגיות שהמרצה מכתיב – הם אלה שיהיו בשיעור. למוזיקה יש אפקט מיידי, כמובן, בטח ובטח שבזום.
זו לא הרצאת TED
זה דיסקליימר שאני פותח איתו כל הרצאה. לא באתי לספר כמה אני תותח, מלך, יודע הכל. אני מדגדג (וירטואלית) את הסטודנטים שלי להטיל ספק בדבריי. לכו תבדקו אותי, אפילו שעשיתי תחקיר, אפילו שגירדתי את המחקרים הכי מעניינים. בלי קונטרה מסטודנטים/ות אין שיעורים מעניינים באמת. וגם, אין דבר יותר מבאס משיעור שרצוף במונולוגים של מרצה. מדרבן אותן להשתתף, לשאול, להתייעץ גם אחרי השיעור, במידה ומביך באופן כיתתי (למרות שקל להסתתר בסגירת מצלמה, אבל עוד נדבר על זה).
מאגר מידע אונליין מתעדכן
קיבלתי השראה מהמעצב והמרצה אבירן רווח שהיה מכין לסטודנטים שלו מאגר מידע מקיף ומתעדכן בנוגע לקורס אפליקציות שהעביר בשנקר. לצערי לא הייתי במסלול הזה, אבל שמעתי רק דברים טובים.
החלטתי להרים את בבלוג הזה עמוד שלם עם לינקים, ספרים, הרצאות ורפרנסים לג׳וניורים שלא מכירים את תחום חווית המשתמש, בשאיפה שיחזרו אליו כשתהיה להם שאלה. זה העמוד הכי נצפה באתר אחרי עמוד הג׳וניורים, והאנליטיקס מעיד שהוא עובר יפה בין ידיים.
פשוט, אין דבר יותר מעצבן מלהיכנס למצגות, לשלוף מתוכן את הלינקים, לחזור לדפדפן וכן הלאה. פה הכל מרוכז לפי נושאים ומתעדכן כל הזמן. המחזור הראשון קיבל מעט יחסית ביחס למחזור האחרון (אבל אל תגלו להם).
היעדר פורמליות
אני בא לשיעורים בגישה של סדנא, של לצאת למסע של כמה שעות יחד. מכיוון שאין ציון בקורס שלי (למזלי), אלא רק ענייני נוכחות, אז כל האלמנט התחרותי המטופש שאכלתי כל התואר יוצא מהמשוואה. בתחילת כל שיעור אני מודיע שמי שרוצה לדפוק שנ״צ, אעיר אותו לאחר שעתיים ורבע. זה מוריד ממני את הרדיפה אחר קשב. גם חיתוך הדיבור שלי נע במחוזות הספוקן וורד, אז בכלל אוהב להכניס אווירה של צ׳יזבטים וסיפורים.
נסו להימנע מרצינות תהומית, ״אהההה״ בין משפטים (פשוט תסגרו את הפה, זה ממש בסדר), ותנו לשתיקות מביכות להיות. זה ממש בסדר. העיקר שיהיו קטעים במצגות שבהם הסטודנטיות משתתפות, זה קריטי כדי להשאיר אותם בעניין.
וגם, רפרנסים מסרטים וסדרות עובדים תמיד טוב. תודה לזיו הרמלין שד״ר, חברי הטוב ביותר, שזרק לי את הטיפ המעולה הזה. למשל, כשאני מסביר את עקרונות הגשטלט בחווית משתמש (ובכלל בעולם הויזואלי), מדגים על הפרסומת של מד מן לחברת היינז. יש שם שימוש מבריק בגשטלט, לדמיין את האין.
חיבור לעולם האמיתי שבחוץ
רק בשיעור האחרון נוגע בעשייה שלי בעולם. עד אז הסטודנטיות יכולות לגגל אותי בכיף, זה פשוט לא החלק המעניין בקורס. כשמגיע לחלק שמדבר על עצמי, עוסק במסע הקריירה המשוגע שלי במטרה לתת השראה. להציג דרכים אלטרנטיביות להיכנס לשוק העבודה שהן לא המסלול המקובל של בוגר תקשורת חזותית בישראל. כל העניין של פרילנס תוך כדי התואר יכול לפתוח את הראש, אבל הליבה המעניינת יותר היא איך פרויקטי צד פתחו לי דלתות כמעצב ג׳וניור.
בשיעור האחרון יש אסופת טיפים איך להתנהל אחרת בחיפוש עבודה (בטח מול HRיות שמופצצות בקורות חיים גנריים), וגם אילו מגמות יש בשוק בתחומים של חווית משתמש.
כל קורס מסתיים בסלייד עם פרטי הקשר המלאים שלי, כולל טלפון ומייל. כל עוד יש לי אפשרות לעזור לג׳וניורים – שמח שזה קורה.
מיקרופון איכותי ביותר
אם יש דבר שמטריף אותי בהרצאות זום זה כשלא משקיעים במיקרופון נורמלי. זה יכול להיות מיקרופון־דש קטן וחמוד שנתפס על הבגד, או מיקרופון דינמי מוגזם יחסית (Shure SM58). במקום שהמיקרופון של המחשב יקלוט את כל החדר וההחזרים מהקירות, בשתי האופציות שהצעתי (יש כאלו מוגזמות יותר), שומעים טוב וברור.
חווית משתמש בהרצאות, בין אם זום או לא, היא לא רק בויזואלי, אלא גם בסאונד. תשקיעו כמה מאות שקלים וזה ישדרג אתכן פלאים, מניסיון. זה יכול לנוע מסשן משעמם ולא ברור לרמות אינטימיות של AMSR (כשהמיקרופון קרוב לפה, סטייל פודקאסט).
בקטנה לסטודנטים שלי בעתיד:
בבקשה תפתחו מצלמות. ככל שהמחזורים התקדמו, כך שמו פס על עניין המצלמה בזום. זה לא בקטע של מצלמות במעגל סגור, מצידי תהיו בטלפון כל השיעור ורק תאזינו. יש חשיבות לראות את הפנים ולהבין את האנרגיה בחדר. האם הדברים מעניינים, מצחיקים, מוזרים, לא ברורים. הבעות פנים, אפילו דרך מצלמה, מעידות הרבה. אז פליז, פתחו ת׳מצלמה.
תודות:
תודה ליהונתן דור־און שהביא אותי לזה. תודה לתמר קורנפלד שניהלה הכל ביד רמה, ולמחליפתה רעות צדוק ב-IDC Tools. היה לי תענוג אמיתי.
תגובה אחת
כרגיל – מאלף.
לא ברמות שלך אז “סתם” פותח את ההרצאות עם Tiny Desk (במיוחד שאגי וסטינג. מביא אנרגיות טובות לשיעור)
מסכים לחלוטין לגבי התרגילים, ההפעלות ובעיקר ללחבר לעולם. מצד שני, כשלקורס שלי קוראים “מתובנות לקוח לאסטרטגיה שיווקית” והוא בנוי על שילוב של תיאוריות מוטיבציה וכלים פרקטיים ליצירת הרגלים, אז יש מנעד רחב של דוגמאות לשחק איתן. ובהחלט משחק.
וכן, TED היו מעולים, לשעתם. אין בעיה לשלוח להרצאות אייקוניות, ואכן עושה את זה,אבל היכולת להפוך את המפגש לפחות פורמאלי והיכולת לתקשר וליצר “מיני” מערכת יחסית בסדנה, זה העניין. כשזה קורה, משהו נשאר.
כיף ששיתפת!