בדור החדש של הסטארטאפים רצים לג׳נרט מסכים בכלי וייב קודינג - אסופה של עיצובים ממוצעים שלא מחזיקים בטווח הזמן הרחוק, ואז נתקעים איתם אחרי דמואים. כמו במסעדת פועלים - זה חם, זמין, זול, אבל חומרי הגלם בד״כ יהיו פשרה כדי לצמצם עלויות, עם טבח או שניים שרצים על כל המגרש.

לעומת זאת, במסעדת מישלן יש היררכיה של מומחים - לרוב אין זליגה בין סוגי התפקידים והמנות יוצאות בקצב מתואם היטב, כמו בקונצרט, כולל מזיגת המים והאלכוהול. עם תכנון מוקפד אפשר לייצר מנות זכירות, אסתטיות, ובעיקר - מלמדות משהו חדש בחלל הפה עם כל ביס. זה קרה לי במסעדה של השף Tim Raue בברלין עד כדי סינסתזיה.

אם ניקח את זה לעיצוב מוצר - פונטים מיוחדים, רגעי delight (מציאת מונית ב-Gett, למשל), מיקרו-אינטרקציות שמספרות סיפור משמעותי, ובעיקר - הקשבה אמפתית ללקוחות, כדי להיות זכירים גם אחרי שעזבו את המוצר בשיטוט הטאבים האינסופי בדפדפן.

המצב היום מזכיר במובנים רבים את עלייתם של Material Design ו-Bootstrap לפני יותר מעשור, ספריות עיצוב וקוד שהיו פופולריות מאוד, חסכו פיתוח אך מהר הבינו שכל המוצרים נראים אותו הדבר, עם אותן חוויות גנריות להפליא. זה טוב להתחלה, אבל - עלולים להיתקע איתם לאורך זמן.

מה אם יצרפו מעצב/ת חווית משתמש כחלק מהצוות הראשוני מיד אחרי גיוס הסיד, שיצליחו להעביר את הלקוחות הפוטנציאלים של הסטארטאפ דרך חוויה אמיתית, מרגשת (!), פותרת בעיות אמיתיות, ולא סתם עוד ביס גנרי?

אחרי סיבוב נוסף באולפני ״הארי פוטר״ בלונדון, יוצא למסע מאחורי הקלעים בעקבות “הנסיך חצוי הדם” ו־“אוצרות המוות”, שבו אחשוף את הסודות הוויזואליים, התפאורות והסמלים שהפכו את סיום הסאגה ליצירת מופת קולנועית.

תאו הרצליה, 4.2, מתחילים ב-19:00
קופון סודי: בירצפת

לרכישת כרטיסים

מתאים לנוער, מבוגרים וסקרנים. הטיזר כדילקמנצ׳יק:

הרצאות פורים

״הארי פוטר וסודות העיצוב 2״ - 3.3 - בית יד לבנים, ת״א (בכורה)

כרטיסים ב-40 ש״ח בלבד

״הארי פוטר וסודות העיצוב 1״ - 4.3 - תיאטרון תפוז, פתח תקווה

כרטיסים ב-20 ש״ח

להזמנת הרצאות: wtf@uncoated.co.il

השבוע, שעתיים לפני שהעברתי את ״הארי פוטר וסודות העיצוב 2״ בגולדמונד ספרים בחיפה, התבשרתי שסטיוארט קרייג נפטר בגיל 83 מפרקינסון. קרייג היה המעצב האמנותי של סרטי ״הארי פוטר״ ו־״חיות הפלא״ (גם את הפארקים), וזוכה אוסקר.

הדבר העיקרי שלמדתי עליו מהתחקיר להרצאות זה לאסוף סביבך אנשים מוכשרים ויצירתיים - ולתת להם לעבוד, כל אחד בתחומו. קרייג היה מוקף בצוות שצעד איתו מסרט לסרט בהרכבים משתנים, והייתה לו את הנונשלנטיות ללמוד וללמד, הכל בצניעות עם החיוך הבריטי שהדברים יסתדרו. זו גדולה של מעצב מנוסה שראה סט או שניים בחייו.

על הוגוורטס סיפר שהתאכזב על קווי המתאר שלו בסרט הראשון, והחליט לשפר ו״לחדד״ אותו ככל שהסרטים התקדמו. בפעם הבאה שתבקרו באולפנים בלונדון, קחו לכם רגע להתבונן במקטים (מודלים מיניאטוריים) העשויים מקרטון ונייר. הם מטריפים.

דיוויד היימן, מפיק הסרטים, ידע שכדי להרים סדרת סרטים מפוארת צריך את אחד המעצבים האמנותיים הכי יצירתיים בתעשייה, וצלצל אליו בזמן שצבע לנכד שלו את החדר. קרייג לא הכיר את הספרים, אבל אל דאגה - היו לו שעות טיסה רבות לקרוא את שלושת הראשונים בדרך להוליווד. כבר במטוס שרטט סקיצה של סמטת דיאגון המפורסמת.

לנצח תשפיע על היצירה שלי, ועל איך לנהל צוות יצירתי. תודה לך קרייג ❤️

מספר עליו בהרחבה בהרצאות הבאות, מוזמנים:

• חלקים 1+2 - בית מיכל, רחובות - 15.9

• חלק 1 - מרכז מנדל, יפו - 21.10

• חלק 1 - מרכז הנצחה קריית טבעון - 3.11

הזמנתי מחברת יפה מ-MinaLima, צמד המעצבים הגרפיים בסרטי הארי פוטר, והשארתי הודעה לקהל שאפשר לכתוב חוות דעת בפנים.

כשפתחתי אותה בבית גיליתי במחברת שלל פידבקים אנונימיים, רובם חיוביים, וחלק קרצו שחלק 2 קצת מעניין יותר מחלק 1. תגובה חשובה שתגרום לי לשנות בה את התכנים (לצמצם את החלק על איור הספרים, למשל).

לפעמים, שיא הטכנולוגיה והדאטה הם לא האמצעי החשוב ביותר. יש ריגוש אמיתי באלמנט הדפדוף בפרינט, ולגלות תגובות של קהל כתובים בעט ולא בפיקסלים.

חדשות מרגשות! החלק השני והחדש בסדרת ההרצאות ״הארי פוטר וסודות העיצוב 2״ יעלה בחודש הבא: תאו הרצליה (12.8, חלקים 1+2), תיאטרון ירושלים (3.9), גולדמונד ספרים חיפה (9.9).

הפעם נעסוק באפקטים של ״האסיר מאזקבאן״, בתלבושות המהפנטות ועיצוב הסטים ב-״גביע האש״ ונאבק באוכלי המוות ב-״מסדר עוף החול״ (עם החתולים של אמברידג׳, כמובן). סרטים מאוד מורכבים לעיצוב ובנייה, עם שלושה במאים שונים - שכל אחד נתן את הזווית המעניינת שלו לסיפור המפורסם.

אציו כרטיסים!

רוברט וילסון, מעצב הבמה האהוב עליי, נפטר

דקה לפני שעליתי להרצות בחמישי מול קהל מלא ברחובות, גיליתי שרוברט וילסון מת.

וילסון היה מעצב תפאורות ובמאי אגדי, שלימד אותי קומפוזיציה, תאורה, עיצוב תלבושות, וגרם לי להתאהב לחלוטין בעיצוב במה. זכיתי לראות רק הפקה אחת שלו על הבמה בברלין, "Einstein on the Beach", בשיתוף עם המלחין פיליפ גלאס, אחת מני רבים של הצמד היצירתי.

חיכיתי מדי חודש לניוזלטר שלו בשקיקה, לגלות על עוד הפקה חדשה, לצלול אל תוך הסקיצות באתר, לגלות את הרישומים המופלאים. לקוות שאגיע אליה.

וילסון ידע לשלוט בכל רזי הבמה, ויצר תמונות בלתי נשכחות. גם היה חובב ישראל לא קטן והציג פה לא מעט פעמים.

תודה ענקית על כל השיעורים היפים שלימדת אותי, ומקווה שגידלת פה דור חדש של יוצרים בהשראתך.

תת סיפור בתוך סיפור:

ביומולדת 30 הזמנתי מעומר בולנז׳ר כהן, שהיה איתי פעם מזמן בקורס בצבא והיום הוא במאי ומלחין מופלא, שיכין לי עוגה שנראית כמו מקט של וילסון. זו העוגה הכי יפה והכי טעימה שאי פעם אכלתי.

מעצב: ״אתם עושים מחקר משתמשים לפני הפיתוח? מראים דמו ללקוחות עם פרוטוטייפ?״
יזם: ״אה…״
מעצב: ״אתם אמיצים!״
יזם: ״למה?״
מעצב: ״כי יכול להיות שאתם רצים לפתח מוצר שאף אחד לא צריך.״

התרחיש הזה קורה בלא מעט סטארטאפים: אין מחקר משתמשים אמיתי ומעמיק, ובטח שאין בדיקות שמישות. מסטארטאפים שגייסו סיד, ועד כאלו בשלבי גיוס מתקדמים יותר. במקרה הטוב, יש כמה שיחות עם לקוחות או דיזיין פרטנרס ומשם הימור לאן הרוח נושבת מבחינת הבעיה שהסטארטאפ צריך לפתור, ולבסוף – ריצה לפתח קוד. לפתח מוצר זה מרתון, לא ספרינט. להעביר לפיתוח בלי לבדוק היא דבר בעייתי מאוד עם שריפה פוטנציאלית של כספי משקיעים במקרה של כישלון.

בואו נחזור כמה שנים אחורה.
נגיד, קוראים לכם Braun, חברה עם מוצרים פיזיים: קומקום, רדיו, פטיפון, מערכת סאונד, מכונת גילוח, שעון ועוד. הייתם מכניסים מוצר שעיצבתן למכונות פס הייצור לפני בדיקה על משתמשים? במידה ומדובר במוצר פשוט יחסית כמו שעון – יכול להיות שלא. אבל מה קורה כשמדובר במוצר מורכב יותר, למשל, כמו מערכת הסאונד המרהיבה שעיצב המעצב התעשייתי דיטר ראמס?

גם IKEA מבצעת בדיקות שמישות על אריזת והרכבת הרהיטים, כדי לוודא שהוראות ההרכבה פשוטות, קלות ליישום, ומאפשרות להרכיב אותם במהירות יחסית בלי יותר מדי חלקים. כל הוראות ההרכבה צריכות להסביר את עצמן ללא טקסטים, ונוצרות ע״י Packaging Engineer ו-Product Design Engineer. עדיין, אף על פי שזה אמור להיות פשוט יחסית, יש אנשים שמסתבכים או שבריאותית לא יכולים להרכיב בעצמם, ולכן איקאה הקימה את ״Taskrabbit Assembly״, שירות הרכבה עד הבית.

למרות השם האדיר שצברה בכל הקשור לחווית משתמש, איקאה לקחה כל מיני כיוונים משונים בפיתוח המוצרים שלה לאורך ההיסטוריה, וריכזה אותם באופן משעשע למדי באתר מוזיאון החברה.

לפתח מוצר ואז לגלות שהמשתמשים לא מבינים איך להשתמש בו או מה הערך הכלכלי שלו – זה כואב מאוד, ושכיח באקוסיסטם המקומי, במיוחד במוצרי B2B. יש הבנה כללית של צרכי הלקוחות הפוטנציאליים, אך פחות זמן מוקדש לאקספרימנטים, בדיקות שמישות ופתרונות חדשניים. יש הנחה שבמוצרי B2C יש פחות סבלנות מ־B2B, אבל בפועל רמת הקשב דומה, כי אנשים הם אנשים – רוצים פשוט, חווית משתמש טובה, ובלי יותר מדי נבירה בעמודי הדוקומנטציה של המוצר. תיזכרו בפיצוצים קטנים של דופמין שכמשתמשים הרגשתם שחשבו עליכם באמת (למשל: Notion).

השנה היא תכף 2024, ועדיין צריך להסביר בישראל את החשיבות של מחקר משתמשים, בדיקות שמישות ועיצוב מוצר. למרות שחווית משתמש הגיעה מתוך עיצוב תעשייתי, יש זחיחות מסוימת כשמדובר במוצרים דיגיטליים, ככל הנראה מהסיבה שאפשר לשנות בהם אלמנטים במהירות (הרבה יותר משינויים בפס ייצור של מוצר פיזי).

אמפתיה היא כלי אדיר, וברגע שמקשיבים באמת לכאבים ולפידבק של הלקוחות, אפשר להרוויח הרבה יותר מהמתחרים שלנו. עם הכלים הדיגיטליים שיש היום – Figma, Azure, ProtoPie ועוד – רצוי ״להחליק״ על הפנים בשלב הצגת הפרוטוטייפ ללקוח, לפני ששורפים את המזומנים של החברה, ולתקן את התכנון לפני ההעברה למפתחים. כמה חברות נתקעו עם פיצ׳רים שאף אחד לא משתמש בהן, או לא יודע איך להגיע אליהן? תשאלו את Adobe על פוטושופ, ערימה של פאצ׳ים בלי סדר הגיוני במיוחד.

איך יגרם השינוי בנושא?
זה יכול לקרות רק אם כל הגורמים בחברה יראו חשיבות במחקר משתמשים, גם במחיר של מבוכה, במידה ומה שעבדנו עליו עומד לטוס לפח אחרי שהצגנו ללקוחות וקלטנו שאנחנו לא בכיוון. צריך אווירה נינוחה, שיח פתוח מספיק ונטול אגו, עם תעדוף שמגיע מרמת המנכ״ל/ית והיזמים – ועד אחרון המפתחים, שהם שותפים מלאים לחווית משתמש מעולה.

ביום שקרנות הון סיכון, אנג׳לים ויזמים/ות יבינו שכסף נשפך על פיתוח פיצ׳רים לא חשובים בלי הרבה ערך שיכל להיחסך בקלות יחסית – יקרה שינוי דרמטי, ונראה יותר ויותר חוקרי UX גם בסטארטאפים קטנים.

בינינו, לא לכל החברות יש את כמות המזומנים שפבלו אסקובר שרף כדי להדליק את האח ולחמם את משפחתו אחרי שנגמרו לו העצים.

ניסיתי לא מעט כלים למדידה וניתוח חווית משתמש של מוצרים שעיצבתי: מ־Pendo, דרך Hotjar ועד Full Story. לכל אחת היתרונות והחסרונות שלה, אך המשותף לכולן – יש עקומת למידה שצריך לעבור כדי להפיק ממנה תובנות משמעותיות. העקומה משתפרת בהתאם למחקר המשתמשים הרצוי. לא לכל סטארטאפ בתחילת דרכו התשלום על הכלים הללו משתלם בהכרח, ולפעמים אפשר להסתפק במודל החינמי.

ואז, לפני שנה, חיי השתנו. כלומר, התאהבתי במוצר אנליטיקס. מביך.
מעצב המליץ על Clarity של מיקרוסופט בקבוצת פייסבוק, והמילה ׳חינם׳ תפסה את תשומת ליבי. מתחקיר שעשיתי הבנתי שמיקרוסופט משתמשת בדאטה שנאסף כדי לאמן את המודלים שלה על שימושיות באתרים שונים. Clarity הוא כלי אנליטיקס מתקדם המותקן על האתר ומפרק את המידע שלו לגורמים: מפות חום (איפה לחצו הכי הרבה במסך), מקורות תנועה (מאיפה הגיעו לאתר), הקלטות של סשנים בנוגע לשימושיות, והתממשקות לגוגל אנליטיקס – הכלי המרכזי היום בניתוח דאטה של מוצרי SaaS ואתרים.

במקביל לעבודה בסטארטאפים יש לי כמה פרויקטי צד, העיקרים שבהם: מגזין העיצוב Uncoated וחו״ל־נינג׳ה. שניהם אתרי אינטרנט, ובנוסף יש את הבלוג הזה והפורטפוליו שלי.  בהחלטה פזיזה למדי התקנתי קודם ב-Uncoated ובחו״ל־נינג׳ה. מדובר באתרי וורדפרס, ולמיקרוסופט יש פלאגין מעולה שמורידים ומתקינים בקלות. משם האינטגרציה לוקחת במקסימום 3 דקות. 

הפעלתי את Clarity וריפרשתי את העמוד כאילו מדובר במספרי מזל בלוטו. תוך כמה שעות התחיל לזרום דאטה וממנו הפקתי תובנות על השימושיות במגזין, צפיתי במסעות המשתמשים באתר ובכלל, איפה לוחצים הכי הרבה, באיזה חלקים קוראים יותר ופחות, אילו כתבות נקראות במיוחד, וכו׳. כל כתבה במגזין מעוצבת אחרת, ובמידה של בעיות בשימושיות אפשר לראות בקלות ולתקן.

למשל, לאחרונה גיליתי ב-Clarity שזרם הרבה טראפיק מ-׳טייםאאוט׳, וגוגל קצר גילה לי שאינדקס ׳חרבות ברזל׳ שיצרתי קיבל אצלם אזכור בכתבה בנוגע למקורות עזרה במלחמה. בנוסף, היה משמח לגלות שאריקה דורן, המעצבת הגרפית בסרטים של ווס אנדרסון, שמה לינק לראיון שקיימתי איתה במגזין, ומגיע משם טראפיק.

אחרי שהתקנתי את Clarity בפורטפוליו שלי, הסתקרנתי לראות אם ההשערה שלי נכונה: האם מגייסות HR ומנהלים לא עוברים על יותר משני קייס סטאדיז. אחרי התבוננות על הקלטות מסך, הסתבר שצדקתי. רוב הכניסות היו לשני הפרויקטים הראשונים: Enso Security ו-CYBERX, והזמן הממוצע בפורטפוליו היה באזור ה-2-3 דקות.

פילטור הוא נקודה כואבת בהרבה מוצרים מורכבים, לרוב הלוגיקה שלהם מסובכת למדי, למרות שיואיקסית הסוגיה הזו פוצחה בעשרות צורות שונות. והנה הפעם, מיקרוסופט פיצחו את זה מעולה, עם פילטור שכיף להשתמש בו. כן, כן. אשכרה כיף לבצע חיתוכים שונים על הדאטה וללמוד עוד על האתר שאתם עובדים עליו.

נכון להיום, בכל אתר חדש שאני מעצב ובונה – מתקין Clarity. אין הרבה מוצרים מורכבים שקל להתאהב בהם, ובמקרה הזה, חווית המשתמש של מיקרוסופט פשוט מצוינת. אפשר לשחק בדמו שלהם כאן, ולהתנסות בו עוד לפני שהתקנתן.

לאחרונה עיצבתי מחדש את העמוד הראשי במגזין Uncoated, ו־Clarity מאפשר להשוות גירסאות שונות של האתר. זה פיצ׳ר חזק שרלוונטי גם ל-A/B טסטינג ובדיקה של אלמנטים חדשים במסך:

למדתם דברים חדשים על האתר שלכם? שתפו בתגובה, סקרן.

clarity.microsoft.com

גירסא ב-English

לאחרונה התפרסמו ידיעות על האקזיט המשמח של Enso Security לענקית הסייבר Snyk בסכום של 50 מיליון דולר. הייתה לי הזכות לקחת מוצר בתחילת דרכו ולעצב את כולו מחדש – גם איפיון UX וגם עיצוב UI. בפוסט הבא אפרט על התהליך.

בקצרה, Enso לוקחת את כל מוצרי האבטחה בארגון ונותנת תמונת מצב מקיפה. למעשה, המציאה את המושג ASPM – שזה אומר: application security posture management. שלושת היזמים: רוי ארליך, חן גור-אריה וברק טווילי הם יוצאי וויקס שעבדו יחד, ובשיא הסגר הראשון בקורונה הקימו את החברה.

ב-Enso הייתי בשני סבבים: בסיבוב הראשון עיצבתי את ה-AppSec Map כפרילנסר אחרי שנדלקתי על הרעיון בכתבה בגיקטיים, ושנה אחרי הוזמנתי לבירה עם רוי המנכ״ל במטרה לעזור להם לגייס מעצב חווית משתמש, ותוך זמן קצר בפגישה קיבלתי הצעה על השולחן. חתכתי מ-WhiteSource (שהיום נקראת Mend) והצטרפתי כמעצב חווית משתמש סולו.

עיצוב מחדש של המערכת

המשימה הראשונה שלי ב-Enso הייתה לעצב מחדש את המערכת, לאחר שהתקבלה ביקורת מלקוחות שהוא לא נראה מספיק טוב ועדכני, עם בעיות שימושיות. למרות שהמשימה התמקדה בעיצוב מחדש רק של ה-UI, נחשפתי לבעיות UX בניווט בתוך המוצר, ויחד עם מוטי פרץ, VP Product, ושאדי כיוף, מנהל מוצר, תיקנו אותן יחד בתהליך.

כנקודת מוצא, ראיתי שיש פער בעיצוב בין האתר המרקטיאלי של Enso לבין המוצר עצמו – בעוד האתר שופע צבעוניות עם הדמות של Benso התמנון, המוצר נראה כמו עוד מוצר סייבר גנרי. בנוסף, המוצר לא מזוהה כשמסתכלים עליו מרחוק במידה והוא מטושטש. נגיד, בדומה לפייסבוק, שאפשר לזהות מקצה המסדרון.

מחקר על תמנונים, אופנה ודיטר ראמס

בדקתי השראות ורפרנסים משלל עולמות: חקרתי לעומק את עולם התמנונים, את התנועה שלהם, הצורה, החומריות. זיקקתי בהשראתם את התכונות והערכים:

Movement, Elasticity, Flexibility, Wide Vision, Sharp Senses, Suitability

בתחום עיצוב האופנה מצאתי שמלות של המעצבות Iris Van Herpen ו-Alesandro Michele. ראיתי איך הן מתנפנפות וזזות על מסלול התצוגה. עוד רפרנס מעניין היה מיצב גדול ממדים של זרועות תמנון סגולות עם נקודות שחורות, שהוקם בתערוכת רטרוספקטיבה של האמנית קוסאמה במוזיאון ת״א.

בנוסף, במסגרת התחקיר המעמיק מצאתי מוצרים משנות ה־60 וה־70 שעוצבו על-ידי המעצב התעשייתי הנודע Dieter Rams בחברת Braun. הקו המינימליסטי שלו עזר לי לזקק עיצוב ממשקים שאני עובד עליהם מבלי להעמיס על המשתמש. החלק האחרון בתחקיר עסק במקום בו אנחנו נמצאים – העיר הלבנה ת״א – ומצאתי רפרנסים מעניינים מתחומי העיצוב הגרפי והאדריכלות.

שתי בעיות עיקריות בלטו ב-UI של המסכים הקיימים: שימוש יתר בצבעים אפורים ופונט גנרי של גוגל. חיפשתי פונטים שיתכתבו עם התכונות והערכים שציינתי למעלה. בדקתי מי עיצב ל-Atlassian את הפונט וגיליתי את James Edmonson, הידוע בשם OH NO TYPE, טיפוגרף מעולה שפגשתי ב-2019 בכנס Typographics בניו-יורק כשהרצה על העבודה שלו. 

בחרתי שתי משפחות פונטים שעיצב: Blazeface, Degular. משפחת הפונטים Blazeface היא ״תמנונית״, מעוגלת, שופע תנועה בתוך ומחוץ לחללים הפנימיים. תיכננתי להשתמש בעיצוב הכותרות של המוצר ובחומרים השיווקיים. לעומתם, פונט Degular נראה במבט ראשון שגרתי, אבל כשצוללים פנימה מגלים שהוא זכיר ואת הזרימה בין האותיות בקריאה. תיכננתי להשתמש בו בכל יתר הקומפוננטות ובטקסט הרץ. 

חודש לתוך התהליך, הדגמתי בפרזנטציה ליזמים את השימוש בפונטים במוצר ובחומרים השיווקיים. בעוד Degular התקבל יפה, זו התגובה שקיבל הפונט Blazeface:

המטרה: לזהות את המערכת מרחוק

צימצמתי את פלטת הצבעים מ-54 ל-20, ניקיתי את המערכת מהגוונים האפורים, הרקע נצבע בלבן, הצבעוניות הפכה הפעם לקונטרסטית יותר ונגישה לבעלי מוגבלוית. 

בצד שמאל הוספתי פס סגול עם קצוות מעוגלים שמשמש בתור התפריט הראשי ויזוהה גם כשמסתכלים על Enso מרחוק. זה אלמנט קטן ואייקוני. משפחת הפונטים Degular נכנסה לעיצוב של כל המוצר, מהכותרות, כפתורים ועד הטקסטים הקטנים ביותר, ושינתה לטובה את רצף קריאת המסך. בעיצוב הקודם הפונטים היו קטנים מדי, ובעיצוב החדש הוגדלו כדי שהמערכת תהיה נגישה וקריאה יותר.

תהליך האיפיון

עמודי הטבלאות Inventory, Defects ו-Tasks השתנו באופן משמעותי. כל אחד מהם כלל בעיות בהיררכיה הטיפוגרפית, ובעיקר בעיות ניווט. למשל, ב-Inventory, הניווט בין המצבים השונים: Host, Service ו-Endpoint הוסתר בתוך חץ קטן שפתח תפריט drawer. המשתמשים התקשו למצוא אותו, וקיבלנו החלטה בצוות המוצר להוציא את הניווט החוצה, כמו במשחקי ארקייד כשהכל בחוץ ולא מוסתר:

בנוסף, בלחיצה על חלק מהשורות נפתח expander בגובה מוגבל שבתוכו היה תוכן נוסף. התוכן השתנה בהתאם ליישות: תיאור, ID, ואזור Jira Ticket. המקום המוגבל הקשה עלינו להמשך גדילת המוצר. כדי לפתור את הבעיה עיצבתי Single Page לכל אחת מהטבלאות. לחיצה על השורה פתחה modal עם דאטה נוסף, מעמיק ושימושי על היישות. במקום השטח המוגבל, עיצבתי עמוד רחב שהתפרס על ⅔ משטח המסך יחד עם ניווט קל בין הטאבים:

דיזיין סיסטם חדש - Octopus

במסגרת העיצוב מחדש יצרתי דיזיין סיסטם חדש שלא היה קיים לפני, קראתי לו Octopus. כל העמודים שעוצבו מחדש במוצר התממשקו לספריית Octopus, כך שניתן לעדכן בקלות את עיצוב המוצר במידה ויש שינויים. הדיזיין סיסטם חסך זמן רב בפיתוח, קיצר משמעותית את הזמן של עיצוב פיצ׳רים חדשים, ואיפשר להתמקד בפתרונות UX מורכבים במקום להשקיע ב-UI כל פעם מחדש.

בנוסף, כל הקומפוננטות בדיזיין סיסטם עומדות בתקן נגישות לבעלי מוגבלויות, ויש לכל אחת מהן פרוטוטייפ מלא עם אנימציות כדי לאפשר לפיתוח, לפרודקט וללקוחות להבין איך המסכים מתנהגים. ניתן ללחוץ ולהפעיל את כל הקומפוננטות גם בעיצוב המסכים הסופיים של המוצר, וגם בתוך Octopus עצמו.

תוצאות עסקיות של העיצוב מחדש

העיצוב מחדש הוכיח את עצמו מבחינה עסקית: עברנו מ-design partners ללקוחות משלמים תוך חודשים ספורים. העיצוב עזר ללקוחות להבין את הערך הגדול של Enso Security, ומבחינה מרקטיאלית נתן תחושה של מוצר בשל מאשר מה שהיה לפניו. והיי, לאחרונה פורסם האקזיט ל-Snyk, מניח שזה עזר.

מפתחי פרונטאנד שאכפת להם מחווית משתמש

לא משנה כמה אתה מעצב טוב, אם אין מפתחים בקצה שיודעים לממש את החזון שלך – זה פול גז ניוטרל. במקרה של גיל, מנהל הפרונטאנד, ויחד איתו: גל, גיא וניקולאי, היה תענוג אמיתי לעבוד איתם צמוד במשך השנה שהייתי ב-Enso Security. אכפת להם מחווית משתמש, וזה ניכר מאוד גם במוצר עצמו. על זה – תודה!

enso.security

תודות וקרדיטים

סמנכ״ל מוצר: מוטי פרץ
מנהל מוצר: שאדי כיוף

מנהל צוות פרונטאנד: גיל בוארון
מפתחי פרונטאנד: גל רותם, גיא יפה-ארמוזה, ניקולאי סמוכין

מייסד־שותף ומנכ״ל: רוי ארליך
מייסד־שותף ו-CTO: ברק טווילי
מייסד־שותף וארכיטקט ראשי: חן גור-אריה

טלי אליהו, מנהלת מוצר מעל כעשור בעולמות הפרודקט וחווית משתמש, לשעבר מעצבת מוצר במיקרוסופט ומנהלת מוצר בעולמות הסייבר. היום מובילה מוצר B2B בתחום הסיילס וה־CRM.

בהמשך לשאלה שנשאלה בקבוצת הפייסבוק ׳סטארטאפ דיזיינרס׳ בנוגע למה כדאי לבדוק לפני שנכנסים לסטארטאפ בתחילת הדרך , בעקבות החשש מהמצב כעת בשוק של היעדר יציבות. טלי הגיבה בפירוט, ונראה לי שזה בהחלט שווה פוסט נפרד. לשמחתי הסכימה, והנה הוא כאן:

סיבוב Seed מחזיק לרוב באזור השנה וחצי-שנתיים. סממן שמראה על יציבות הוא לקוחות משלמים (קפיצה משמעותית שלהם), או בצורה יותר מדויקת – מציאת פרודקט מרקט פיט בשלב ה-Seed.

לרוב סבב A ו־B הם סבבים של שלבי גדילה, לכן ברמה הטכנית זה מראה על יציבות עקרונית כי יש הוכחה שיש צורך למוצר והוא מכניס מספיק כסף מלקוחות כדי שיהיה שווה השקעה. אבל, קרו וקורים דברים כל הזמן, אין בטוח בסטארטאפים, במיוחד היום.

בלי קשר, היום חברות נוהגות לנקות אורוות כי זה זמן מצוין להיות "אחת מ…" שגם מפטרת ומתייעלת. לרוב, ככל שהחברה יותר קטנה ככה הניקוי הוא קטן עד לא קיים – בדיוק בגלל שהיא אמורה להיות הכי יעילה שיש בשלב הזה. אני יודעת שזה חצי סותר את מה שכתבתי למעלה, אבל לכל גודל חברה יש סיכונים (גם חברות אנטרפרייז גדולות וגם סטארטאפים קטנים).

דברים נוספים שהייתי בודקת:

• האם יש קפיצות מהירות של גדילה בכמות האנשים שמגייסים?

• האם כל בנאדם שמתקבל עובר תהליך קפדני או שמאוד קל לגייס לחברה?

• האם יש HR שמנהלת את התהליכים האלו?

• מה המוניטין של היזמים?

• האם יש פוקוס מוצרי? הקפדה על תהליכי עבודה או יצירתם?

• האם מורגש שיש שיתוף פעולה בין הצוותים ובין אינטראקציות של המחלקות?

עוד משהו – עקרונית, לא הייתי מחפשת יציבות ליותר משנתיים.

מוסיף בקטנה לטלי: שווה לבדוק אם אהבת את הלוגו של החברה. זה נשמע הזוי, אני יודע. חברה שלא משקיעה במיתוג שלה ולא מבינה את הערך בעיצוב – יש סיכוי לא קטן שחווית המשתמש במוצר עלולה להיות בינונית בהתאם. משם, הדרך לחיכוכים עם אנשי המוצר והפיתוח תלולה מאוד, ותדרוש חינוך של הארגון (לא מומלץ לבעלי לב חלש).

דלית שטרנברג היא סטודנטית לחווית משתמש, אדריכלית נוף בוגרת הטכניון, אמנית חובבת וחובבת פחמימות. כתבה פוסט נפלא בלינקדאין על העברת ביקורת מקדמת על עיצוב, מפרסם פה עם עריכה קלה, בתקווה שיגיע לכל אנשי המוצר בישראל.

"זה לא יפה" – זו לא ביקורת מקדמת.
"זה לא מובן" – זו לא ביקורת מקדמת.
"זה מהמם" – זו לא ביקורת מקדמת.
"אני אוהבת את זה" – זו לא ביקורת מקדמת.

ביקורת היא חלק מחיי היום יום של מעצבת: בקשר מול לקוחות, בעבודה בצוות, ובתהליך של המעצבת מול עצמה. ביקורת בונה (constructive criticism/feedback) היא שיטת משוב המציעה נקודות לשיפור באופן ממוקד המעודד לפעולה ברת־ביצוע. כמה נקודות חשובות בנתינת ביקורת בונה:

צייני באופן ברור ומדויק על מה הביקורת

תגידי – "הקומפוזיציה של הטיפוגרפיה לא עובדת, אני מציעה לעשות את השינויים הבאים…", במקום "כל הטיפוגרפיה לא טובה", או "הפונט הזה לא יפה" – מונחים כלליים ולא מקדמים.

שלוש נקודות לשיפור בלבד

צייני שלוש נקודות לשיפור כדי לא ליצור עומס על מקבל.ת הביקורת, ושיהיה למקבל.ת הביקורת יותר קל לזכור, לרשום ולתקן.

שיטת הסנדוויץ'

תתחילי עם נקודה לשימור, תמשיכי עם נקודה לשיפור, ותסיימי בטוב עם נקודה נוספת לשימור.

לדוגמא:
1. הקומפוזיציה של הטיפוגרפיה טובה (שימור)
2. הניסוח פחות טוב, כדאי לבחון לניסוח X במקום (שיפור + הצעת חלופה קונקרטית, שמתאימה יותר בעינייך)
3. גדלי הפונטים קריאים (שימור) 

הציעי חלופה קונקרטית לנקודה לשיפור

כך תייצרי פתח לדיון, ותכווני ליעד המתאים בעיניך.

לדוגמא:
"שילוב הצבעים לא עובד טוב, כי אלו לא צבעים משלימים. אפשר לשקול להשתמש בצבעים הבאים״

הפנמה של מקבלת הביקורת

וודאי הפנמה אצל מקבל.ת הביקורת – קשה לקבל ביקורת, אפילו אם שרירי קבלת ונתינת הביקורת שלנו חזקים ביותר. וודאי שמקבל.ת הביקורת הפנימו את הביקורת באמצעות קשר עין, או בקשה לסכם את הנקודות לשיפור במילים שלהם.

טל מנסור מוסיף:
לשאול את מקבל.ת הביקורת, "מה דעתך על ההערות/הארות שלי?", כפתח להשתתפות, ו־"ריכוך" חווית הביקורת. חשוב להרגיש חלק ולא הנחתה מלמעלה.

שפה חיובית מייצרת תנועה

מטרת הביקורת היא לקדם את הפרויקט. בואי עם ראש פתוח, תשתמשי בשפה חיובית, בלי אגו, רצון להרשים את הסביבה או להנמיך את מקבל.ת הביקורת. זכרי שפעם את נותנת ביקורת, ופעם את מקבלת.

הפוסט המקורי בלינקדאין

בראיון עבודה חשוב לא רק להיות מקצועי ונחמד, אלא להבין עם מי עומדים לעבוד. אנשי מוצר הם אלו שאנחנו עובדים איתם באופן יומיומי לא פחות מאנשי הפיתוח. השקפת העולם שלהם משפיעה באופן מובהק על המוצר כולו, תהליכי עבודה נעימים (או פחות) ועתיד החברה. החזון שלהם יכול להביא את הספינה למקום מבטחים או להתרסקות בתוך קרחונים.

ובכן, כדלקמנצ׳יק:

1. איך עבדת עד כה עם מעצבות מוצר בעבר?
2. ממי מורכב צוות הפרונטאנד ועד כמה הם חזקים?
3. האם אתה פתוח לשינויים במוצר?
4. איך נראה תהליך של יצירת פיצ׳ר חדש?
5. האם יש מדידה של המוצר? איך ובאילו כלים?
6. מה חשוב לך לשפר במוצר הקיים?
7. מה התוכנית לשנה הקרובה?
8. איזה מוצר, בעולם הפיזי או הדיגיטלי, אתה אוהב במיוחד?
9. האם העיצוב נבדק קודם עם מחקר משתמשים או שישר רצים לפתח?
10. איזו חוויה קולינרית מהדהדת בך?

בונוס: לשאול על איזון בית־עבודה, זה חשוב לא פחות מכל עשר השאלות למעלה.

לאחרונה פתחנו ב-WhiteSource משרת מעצב חווית משתמש פרילנס בהיקף של 50%. פתאום, אחרי שנים שאני עוסק בתהליכי גיוס עקומים בלינקדאין, הגיעה העת לשנות במגרש החדש שבו נחשפתי אליו – עולם ה-HR. כבר בשלב כתיבת המודעה ישבתי עם ענבל המגייסת והעפנו את כל קלישאות הז׳אנר שמאפיינות את התחום. חברות רוצות גם וגם וגם. טעות. אנחנו רוצים מישהו/י עם ניסיון חזק במערכות מורכבות (SaaS), עם כמה שנות ניסיון בהובלה של תהליכי איפיון, תיק עבודות טוב והמלצות. זה הכל. מהרגע שאלו הוגדרו – תהליך הסינון קל מהותית.

אבל, למרות שהמודעה קצרה מאוד, מועמדים החליטו לא לקרוא אותה בכלל ולהגיש. כולל דאטה אנליסטים ומתכנתים. אין בעיה שאתם מחפשים עבודה בקדחתנות, אבל תקראו שניה מה הדרישות, בטח אם זה קצר וקולע:

הרעב לפידבק גדול, זה בטוח. איכשהו פוסט שלי בנושא נהיה ויראלי מאוד בלינקדאין והגיע ל-160,000 אלף אנשים. הזייה.

חברות רבות עושות גוסטינג (נעלמות) במקרה הרע, ובמקרה הטוב מחזיקות  בטמפלייטים של תשובות דחייה גנריות. החלטתי אצלנו לשנות את זה ולפדבק את כל מי שמגיש (חוץ מלא־מעצבים שלא קראו את המודעה, כמובן).

עצם הפידבק יאפשר להזדמנות הבאה להתקרב יותר למועמד/ת, ויצמצם את המעגל המתסכל של המיילים הגנריים. זה כמובן מורכב יותר אחרי ראיונות, ששם זה לפעמים נופל על חיבור בין-אישי ולאו דווקא על מקצועיות. בסופו של דבר את רוצה לעבוד עם מישהו שיגבה אותך בזמני הצלחות וכישלונות, כי עבודה זה דבר דינמי מאוד.

אחרי שפידבקתי כמעט 100 קורות חיים הבנתי שיש בעיות חוזרות אצל מעצבי חווית משתמש, ועם הזמן ניסחתי לעצמי כמה משפטי פידבק שחזרו על עצמם והותאמו לכל מועמד/ת. בפוסט הבא אציף את הבעיות החוזרות:

קורות חיים מעוצבים מדי

קורות חיים צריכים להיות נקיים, לתאר מה היה התפקיד ותחומי האחריות בכל מיני פוזיציות בקריירה, ובעיקר לא להיות מעוצבים מדי. לא ברור אם אתם מורידים טמפלייטים הזויים מ-behance או פשוט מעצבים בטעם רע, אבל באמת אין בזה שום צורך. 

מומלץ: שחור לבן, טיפוגרפיה טובה, באנגלית, פונט איכותי וסלאמתק. כל הטירלולים הצבעוניים רק מורידים לכם נקודות. לא אכפת לי איך אתם נראים, ממש אין צורך בתמונה שלכםן.

בכלל, לא ברור מי המציא את סקשן ה-skills ורמת הבקיאות בכל תוכנת עיצוב (באחוזים!), זה מיותר להפליא. קורות חיים מראים לי אם אתם ג׳וניורים, מיד-סיניור או סיניור, והאם יש השקה לדרישות המשרה שהגדרתי למעלה. הטקסט הרבה הרבה יותר מעניין מהעיצוב.

פורטפוליו שכולל רק פרויקטים לימודיים

מעצבי חווית משתמש ג׳וניורים מתבאסים שדלתות לא נפתחות בפניהם, וזו באמת ביצה ותרנגולת איך לצבור את הניסיון הראשוני. הבעיה מתחילה שכולםן, בלי יוצא מן הכלל, משחקים את אותו המשחק – פורטפוליו שופע פרויקטים לימודיים. עשיתםן מחקר משתמשים והמצאתםן פרסונות. נהדר, באמת. אבל מה הקשר למציאות? בדקתםן את המוצר על יוזרים אחרי שעיצבתםן? התמודדתםן עם קשיים שהפיתוח והפרודקט מערימים? לא.

לכו להתנדב. איפה, מתי, איך? כתבתי על זה במגזין פורמה בזמנו. יש המון מקומות דלי תקציב שצריכים לשפר את העיצוב, ויש פה הזדמנות מעולה להתחכך במוצר אמיתי עם יוזרים, מאשר עוד פרויקט לימודי שלא נוגע בכלל בחיים האמיתיים וביומיום של מעצבים/ות.

ובכלל, פרויקטי צד זה דבר נפלא, ממליץ בחום להשתמש בזה כמנוע לצמיחה בקריירה, וגם כדי להתפתח. רוב ההזדמנויות הכלכליות שלי הגיעו מפרויקטי צד שהיו עם אפס תקציב. אין דבר יותר נפלא ממועמדים שלא מחכים להזדמנות, אלא מייצרים אותה.

מעצבי חווית משתמש מנוסים אבל לא נוגעים באמת ב-UX

כאמור, המשרה שפתחנו מיועדת לסיניורים עם כמה שנות ניסיון, והופתעתי לגלות בראיונות שוב ושוב ושוב שמעצבי חווית משתמש מעבירים עיצובים לפיתוח, מוודאים שהכל פיקסל פרפקט, אבל לא מודדים את העיצובים שנעשו: לא שיחות עם לקוחות, לא דוחות NPS (שביעות רצון), לא גוגל אנליטיקס או Hotjar למדידה אחרי שהעיצובים משוחררים לאוויר, לא שאלונים. לרוב האחריות נופלת על מנהל המוצר, שגם הוא לא תמיד מבין לעומק בתחום המסועף שאנחנו נמצאים בו.

מבחינתי זו נקודת חולשה של מעצבי חווית משתמש מנוסים ואני ממליץ לדחוף למדידה בכל חברה שתעבדו בה. פרוטוטייפ ללקוח לפני פיתוח זה טוב, אבל האינפוט האמיתי והמסקנות המעמיקות יגיעו מלחקור את המשתמשים לעומק אחרי הפיתוח והדילוור. הזמן הכי טוב הוא עכשיו.

פורטפוליו שלא מפרט על תהליכי עבודה

עוד תופעה מבאסת לאללה היא העובדה שמעצבים מנוסים לא באמת מפרטים על תהליכי עבודה, אלא מכניסים אסופה של מסכים סופיים מבלי באמת לספר עליהם סיפור שלם. מה הייתה הבעיה, מה פתרו, איזה תוצאות העיצובים הביאו, איך הם מדדו את העיצוב.

סטוריטלינג זה לא דבר פשוט, אלא מיומנות בפני עצמה, והמדריך הזה של Semplice נהדר ממש ואני ממליץ לכל מי שבונה עכשיו פורטפוליו חדש או שוקל לשפר לקראת ראיונות עבודה לקרוא אותו.

במה בא לך לעבוד?

כשסיימתי את שנקר דחפתי את כל הפרויקטים שעשיתי עד אז בעמוד הראשי בפורטפוליו: גם פרינט, גם אתרים ללקוחות, גם עיצוב מוצר. זה לא הביא שום תוצאה כי המגייסים לא הבינו במה אני רוצה לעבוד. עשיתי חשיבה מחדש והשארתי רק את מה שרלוונטי לחווית משתמש בפרונט, את כל היתר הכנסתי לעמוד שנקרא Archive והפרויקטים מסודרים שם לפי שנים (בהזדמנות אתקן שם את הניווט). בגלל שאני מתעסק בכל מיני תחומים זה איפשר להשתולל בעמוד משני ולהרגיע בעמוד ראשי שמייצר את הרושם הראשוני, שהוא החשוב ביותר. הפלא ופלא – יחס ההמרה בין שליחת הפורטפוליו לבין קבלת פנייה מהחברה המגייסת גדל משמעותית.

גם בחווית משתמש יש המון פילוחים ותחומים, ומה שתשימו בעמוד הראשי זה מה שתקבלו. ככה פשוט. מה יקרה אם תשימו רק עיצובי אפליקציות? חברות עם מוצרי SaaS (מבוססי דפדפן) כנראה ידלגו עליך. אבל אם זו התשוקה שלך – לכו איתה עד הסוף ותגישו קו״ח ופורטפוליו רק לחברות אפליקציה.

רוצים לעבוד בחברות שמתעסקות במוצרים לחברות (B2B, בלעז), אבטחה, סייבר ויתר הבאזוורדז הללו? תכניסו יותר דשבורדים, מוצרים מורכבים וכו׳. גם אם מדובר במוצר לניהול מתנדבים בעמותה כלשהי, זה כבר יגדיל לכםן משמעותית את הסיכויים.

בקטנה

מספיק עם מסכים באלכסון. זה טרנד מטופש שאני לא יודע מי המציא, שנועד לייצר לכאורה קומפוזיציות מעניינות בתיק עבודות. בפועל זה פאדיחה. מעולם לא עיצבתי מסך באלכסון, וכמגייס זה לא מאפשר לי לאמוד באמת את איכות העיצוב והאיפיון. השיא היה שמועמד הסביר לי את העיצוב מהפורטפוליו כשהוא עובר עם העכבר באלכסון. נא להפסיק עם טרנד הזה, תודה!

הפוסט הזה נכתב מזמן, תהליך הגיוס לא צלח, אבל למדתי ממנו על הצד המראיין.

בשנה האחרונה לימדתי מבוא לחווית משתמש במסגרת IDC Tools, תוכנית העשרה של המרכז הבינתחומי בהרצליה. כשיהונתן דור־און, חבר ומתכנת מוכשר, חיבר אותי אל תמר – לא היו לי מערכי שיעור. זה הגיע אליי בתקופה טובה בחיים של בין העבודה עם CYBERX שנבלעה לתוך Microsoft, לבין ההתחלה שלי בחברת WhiteSource.

החלטתי ללכת על זה. הפורמט הדליק אותי: שלושה שיעורים סך הכל של שעתיים כל אחד, סטודנטים וסטודנטיות מכל הפקולטות במרכז הבינתחומי. בכל שלושה שבועות התאפס מחזור והתחיל אחד חדש, קצת כמו סטורי. חלקם נשארו בקשר, רובם לא, אבל הציונים שלי בסקרי הוראה המשיכו להיות עיקביים – בין 4.5 ל-4.8 מתוך 5 בסקרי הוראה. אז עשיתי רפלקציה, כמו שאני רגיל, להבין מה גרם לזה לעבוד. משתף פה את הטיפים, כי נראה שהרצאות האונליין לא הולכות להיעלם כל-כך מהר, וגם כי אפשר לממש אותם במימד הפיזי, התלת־מימדי.

כל שיעור נפתח בתקלוט

בחורף 2019 הלכתי ללמוד תקלוט אצל אוסקה (לי אוסי) בפלורנטין. אני מאמין שכל אדם חובב מוזיקה צריך לדעת להלחים שירים זה לזה. באמת, זה לא דורש גאונות מיוחדת, אלא בעיקר הקשבה וסקרנות (וקצת יצירתיות!). יצא לי לתקלט פעמים ספורות ומאז הקונטרולר בארון בגלל הקורונה. עוד אשוב לזה.

בכל מקרה, תשוקות לגיטימיות צריך לממש, והרגשתי צורך להטיל את תשוקת התקלוט הנשכחת על סטודנטיי החמודים. כל שיעור נפתח בתקלוט (דרך ספוטיפיי! רימיתי! כי להתעסק עם קונטרולר לפני השיעור זה קצת טו מאצ׳, ברשותכן). מדובר באוסף שירים שנע בין מקפיץ לעתיק. קחו שני פלייליסטים שתמיד יעבדו: Good, Old & Best ו-Good Vibez. את כל היתר אני ממליץ לחקור ב־עמוד הפלייליסטים של מגזין Uncoated.

זה גרם לסטודנטיות/ים להיות מופתעות, לשאזם כאוות נפשן ולהתחיל את השיעור באנרגיה שהגדרתי – קל, פאן, עם סקרנות גדולה. האנרגיות שהמרצה מכתיב – הם אלה שיהיו בשיעור. למוזיקה יש אפקט מיידי, כמובן, בטח ובטח שבזום.

זו לא הרצאת TED

זה דיסקליימר שאני פותח איתו כל הרצאה. לא באתי לספר כמה אני תותח, מלך, יודע הכל. אני מדגדג (וירטואלית) את הסטודנטים שלי להטיל ספק בדבריי. לכו תבדקו אותי, אפילו שעשיתי תחקיר, אפילו שגירדתי את המחקרים הכי מעניינים. בלי קונטרה מסטודנטים/ות אין שיעורים מעניינים באמת. וגם, אין דבר יותר מבאס משיעור שרצוף במונולוגים של מרצה. מדרבן אותן להשתתף, לשאול, להתייעץ גם אחרי השיעור, במידה ומביך באופן כיתתי (למרות שקל להסתתר בסגירת מצלמה, אבל עוד נדבר על זה).

מאגר מידע אונליין מתעדכן

קיבלתי השראה מהמעצב והמרצה אבירן רווח שהיה מכין לסטודנטים שלו מאגר מידע מקיף ומתעדכן בנוגע לקורס אפליקציות שהעביר בשנקר. לצערי לא הייתי במסלול הזה, אבל שמעתי רק דברים טובים. 

החלטתי להרים את בבלוג הזה עמוד שלם עם לינקים, ספרים, הרצאות ורפרנסים לג׳וניורים שלא מכירים את תחום חווית המשתמש, בשאיפה שיחזרו אליו כשתהיה להם שאלה. זה העמוד הכי נצפה באתר אחרי עמוד הג׳וניורים, והאנליטיקס מעיד שהוא עובר יפה בין ידיים.

פשוט, אין דבר יותר מעצבן מלהיכנס למצגות, לשלוף מתוכן את הלינקים, לחזור לדפדפן וכן הלאה. פה הכל מרוכז לפי נושאים ומתעדכן כל הזמן. המחזור הראשון קיבל מעט יחסית ביחס למחזור האחרון (אבל אל תגלו להם).

היעדר פורמליות

אני בא לשיעורים בגישה של סדנא, של לצאת למסע של כמה שעות יחד. מכיוון שאין ציון בקורס שלי (למזלי), אלא רק ענייני נוכחות, אז כל האלמנט התחרותי המטופש שאכלתי כל התואר יוצא מהמשוואה. בתחילת כל שיעור אני מודיע שמי שרוצה לדפוק שנ״צ, אעיר אותו לאחר שעתיים ורבע. זה מוריד ממני את הרדיפה אחר קשב. גם חיתוך הדיבור שלי נע במחוזות הספוקן וורד, אז בכלל אוהב להכניס אווירה של צ׳יזבטים וסיפורים.

נסו להימנע מרצינות תהומית, ״אהההה״ בין משפטים (פשוט תסגרו את הפה, זה ממש בסדר), ותנו לשתיקות מביכות להיות. זה ממש בסדר. העיקר שיהיו קטעים במצגות שבהם הסטודנטיות משתתפות, זה קריטי כדי להשאיר אותם בעניין.

וגם, רפרנסים מסרטים וסדרות עובדים תמיד טוב. תודה לזיו הרמלין שד״ר, חברי הטוב ביותר, שזרק לי את הטיפ המעולה הזה. למשל, כשאני מסביר את עקרונות הגשטלט בחווית משתמש (ובכלל בעולם הויזואלי), מדגים על הפרסומת של מד מן לחברת היינז. יש שם שימוש מבריק בגשטלט, לדמיין את האין.

חיבור לעולם האמיתי שבחוץ

רק בשיעור האחרון נוגע בעשייה שלי בעולם. עד אז הסטודנטיות יכולות לגגל אותי בכיף, זה פשוט לא החלק המעניין בקורס. כשמגיע לחלק שמדבר על עצמי, עוסק במסע הקריירה המשוגע שלי במטרה לתת השראה. להציג דרכים אלטרנטיביות להיכנס לשוק העבודה שהן לא המסלול המקובל של בוגר תקשורת חזותית בישראל. כל העניין של פרילנס תוך כדי התואר יכול לפתוח את הראש, אבל הליבה המעניינת יותר היא איך פרויקטי צד פתחו לי דלתות כמעצב ג׳וניור.

בשיעור האחרון יש אסופת טיפים איך להתנהל אחרת בחיפוש עבודה (בטח מול HRיות שמופצצות בקורות חיים גנריים), וגם אילו מגמות יש בשוק בתחומים של חווית משתמש.

כל קורס מסתיים בסלייד עם פרטי הקשר המלאים שלי, כולל טלפון ומייל. כל עוד יש לי אפשרות לעזור לג׳וניורים – שמח שזה קורה.

מיקרופון איכותי ביותר

חווית משתמש בהרצאות, בין אם זום או לא, היא לא רק בויזואלי, אלא גם בסאונד. תשקיעו כמה מאות שקלים וזה ישדרג אתכן פלאים, מניסיון. זה יכול לנוע מסשן משעמם ולא ברור לרמות אינטימיות של AMSR (כשהמיקרופון קרוב לפה, סטייל פודקאסט).

בקטנה לסטודנטים שלי בעתיד:
בבקשה תפתחו מצלמות. ככל שהמחזורים התקדמו, כך שמו פס על עניין המצלמה בזום. זה לא בקטע של מצלמות במעגל סגור, מצידי תהיו בטלפון כל השיעור ורק תאזינו. יש חשיבות לראות את הפנים ולהבין את האנרגיה בחדר. האם הדברים מעניינים, מצחיקים, מוזרים, לא ברורים. הבעות פנים, אפילו דרך מצלמה, מעידות הרבה. אז פליז, פתחו ת׳מצלמה.

תודות: 
תודה ליהונתן דור־און שהביא אותי לזה. תודה לתמר קורנפלד שניהלה הכל ביד רמה, ולמחליפתה רעות צדוק ב-IDC Tools. היה לי תענוג אמיתי.

אם יש דבר שאני מודה לקורונה בכל ליבי, היא שהתחלתי לקנות יותר אצל ספקים מקומיים, כמעט בכל תחומי המזון – ירקות, גבינות, בשר. קרה שבתחום הירקות התפשרתי כי לא מצאתי חקלאי באזור הבית שהיה לי חיבור טוב איתו. החקלאי מתחת לבית תמיד לוקח מחירים עגולים. זה ישר מעלה חשד.

אל החווה האורגנית של דודי דמרי ברמת השרון הגעתי במקרה דרך פוסט בפייסבוק. מישהי פירסמה בזמן הסגר הראשון שבדיוק פתחו את המקום וישמחו לקבל לקוחות חדשים. עשיתי הזמנה אחת עם משלוח עד הבית. הופתעתי גם מאיכות התוצרת וגם מהשירות האדיב של דודי. אחרי כמה חודשים של הזמנות, ניסיתי להבין למה דודי עובד קשה בשליחת מסמך PDF של 5 עמודים בכל שבוע מחדש. מדובר במסמך שמחולק לפי קטגוריות שיש בחווה האורגנית. החיכוך בתהליך ההזמנה מגיע משני כיוונים – מהמשתמש שצריך להיכנס במחשב, להוריד את המסמך, לראות את המוצרים השבועיים ולהקליד בוואטסאפ את אשר חשקה נפשו (והיא חושקת, תאמינו לי).

התחלתי לשרטט על דף איך תהליך ההזמנה יכול להיות נעים יותר מאשר הקיים, והאם אני יכול להרים טופס אינטרנטי יעיל בזריזות או שצריך עזרה חיצונית של מתכנת. דבר ראשון, הבנתי שבתהליך הקיים במובייל זו חוויה כמעט בלתי אפשרית להתמודד איתה. צריך להגדיל מאוד את המסמך, לעיין, לקפוץ חזרה לוואטסאפ/אפליקציית כתיבה כלשהי, ושוב פעם לחזור. בדסקטופ זה עומס קוגנטיבי שדורש שתי כוסות קפה. 

אז אמרתי, רגע – בוא נייצר טופס יעיל ונעים. נפרק את זה למסכים נפרדים שאתה עובר בין כולם, מבלי לדלג עליהם ישר ל-check out. החיכוך הזה שהוספתי בתהליך ההזמנה באופן מודע נוצר בהשראת מבנה החנות של איקאה. יש את הלקוחות המתחילים שיעברו את כל החנות וכנראה ירימו מוצרים לסל שהם לא הכי צריכים אך עדיין מתחשק להם, ויש את אלו שמכירים את דלתות הקיצורים בין המחלקות ויכולים לנווט בקלות ביניהן עד ליעדים שהגדירו מראש.

סיפרתי לדודי את הרעיון הכללי ואת התכנון העתידי, הוא התלהב ויצאנו לדרך. הקצבתי לזה יומיים עבודה. בפועל זה לקח טיפה יותר כי באמצע העבודה החלפתי מערכת. אני אוהב לעבוד עם וורדפרס ואלמנטור פרו, והפלאגין עצמו לא נתן את הפיתרון האופטימלי לטופס. רכשתי את Gravity Forms שמכניס יופי של יכולות מתקדמות בטופס, ועוד פלאגין שעוזר לעצב את הטופס (משום מה זו אפשרות בלתי־מובנת באלמנטור עצמו).

התייחסתי אל מסמך פירוט המוצרים כמסמך איפיון, ופתחתי ״מחלקות״ לכל סדרת מוצרים. בהמשך יתווספו תתי־מחלקות כדי לייצר הקבצות נוחות יותר (רלוונטי בעיקר במובייל, ששם הגלילה ארוכה יותר). היה רצון להצמיד אימוג׳י לכל אחד מהמוצרים, אבל לא לכולם יש ייצוג, עדיין.

כל תהליך הסליקה נפתר די בקלות – דודי גובה טלפונית לאחר שהוא מעדכן את הלקוחות בחוסרים (למשל, אם יש רק קילו עגבניות ולא 2 קילו), ולאחר שיש כמויות מדויקות (בניגוד לירקן מתחת לבית שלי, שמניח את האצבע ומעגל את המשקל כלפי מעלה). יש בזה גם אלמנט אישי וחם יותר, וגם חוסך ענייני אבטחה באתר. תמיד אפשר להוסיף סליקה באתר, לא מדובר בעלויות גבוהות מדי, אבל כנראה שהן יבואו על חשבון הלקוח.

מגפת הקורונה, מעבר לכל הכאוס שהיא מייצרת, מאפשרת לנו המעצבים לעזור לבעלי עסקים קטנים – לתת יד, לייעל תהליכים, ולעשות ברטרים טעימים בטירוף.

עדכון: כעבור כמה שנים ׳החווה האורגנית׳ נמכרה ודודי היקר הפסיק לתפעל אותה

השבוע מלאו שלוש שנים לעיצוב האלבום ׳מי שלא חולם, כועס׳ של ג׳ירפות. בפורטפוליו הקודם היה פירוט על תהליך העיצוב, וזו הזדמנות טובה להעלות אותו שוב. בסוף הפוסט יש הפתעה להורדה!

פרולוג מזורז: ׳מי שלא חולם, כועס׳ הוא אלבום אחר מהשניים הקודמים של הלהקה והאווירה בו שבורה יותר. בניגוד למקובל, תהליך העיצוב לא כלל כמעט סקיצות, אלא התחיל בסינגל הראשון הנושא את שם האלבום. גלעד כהנא הביא את הרעיון בשלמותו לפרונט ואני חיברתי הכל במחשב. העטיפה של הסינגל הורכבה מקולאז׳, כמה מילים בגדלים בלטראסט של פונט אורון הותיק. סרקתי באיכות גבוהה את האלמנטים והרכבתי אותם לעטיפה אחת, מה שבדיעבד הכתיב את השפה העיצובית של העטיפה כולה.

אחרי שעברתי עם כהנא על כמות מכובדת של רפרנסים לעיצובים שונים ומשונים של אלבומים קיימים, מהפקות זולות ועד הפקות יקרות של מהדורות מוגבלות, הבנו שהטוויסט העיצובי צריך להיות זול לביצוע ונחשק מאוד. עברנו על עשרות קולאז׳ים חדשים ומדהימים שכהנא יצר בשנה האחרונה. היו שם שתי סדרות עם סגנונות מובהקים והיינו צריכים להחליט מה הכיוון העיצובי. הפרונט היה החלק הכי קריטי בתהליך, מהסיבה הפשוטה שהוא ה״פרזנטור״ של המוזיקה וחייב להיות דימוי חזק ומזוהה. בסופו של דבר, הגיעו ארבעה פיינליסטים לגמר:

דימוי העין בלט בנוכחות שלו מבין שאר הקולאז׳ים. הוא חזק מאוד ועובד גם בחיתוך לריבוע (על אף שהמקור הוא מלבן מוארך). בנוסף, במילים של האלבום מצוינת המילה ׳עין׳ בשני שירים (האזינו וגלו), ושאר השירים עוסקים באור, חושך וזוויות מבט וראייה. סגנון הקולאז׳ים בשחור-לבן ודימוי מרכזי צבעוני הביא איתם שני דימויים נוספים מהסדרה לעטיפה:

 הטיפוגרפיה קיבלה השראה מעטיפת הסינגל הראשון והוחלט על גודל אחיד של הפונט. גירדתי ידנית בלטראסט את פונט אורון ושרטתי (עם סכין חיתוך) את כל רשימת השירים:

למרות התהליך המעניין, היה חסר לי עדיין הטוויסט העיצובי שיהפוך את האלבום למוצק נחשק. נזכרתי בשיחה שלי עם כהנא באישון ליל, בה ציינתי משהו על להחזיר את הקולאז׳ לאיך שהוא נעשה. זה אלמנט שמאוד סיקרן אותי לנסות. יום אחד הלכתי ברחוב בן-גוריון בהרצליה, ונגלה אליי הבניין הזה:

ואז הבנתי שכל מה שאני צריך לעשות זה חור בפרונט, ולהחזיר את הקולאז׳ לצורה שבה הוא נעשה:

החוברת והמארז כולו הודפסו על נייר אולדמיל שיובא במיוחד מאיטליה (הטקסטורה? זה זה).
תמונות של האלבום כולו אפשר למצוא כאן.

בתקופה טעונה זו, עם המחאות במדינה, החלטתי ליצור שלט מהטיפוגרפיה של האלבום. להורדת שלט מחאה להדפסה בגודל 100 על 50 ס״מ, לחצו כאן

מדי שנה מתפרסמים בתחנות הרדיו ובמגזיני מוזיקה בארץ ובעולם מצעדי דירוג של השירים והאלבומים הכי הכי. הכי טובים, מעניינים, מרגשים, מפרקים, מושכי תשומת לב. רדיו הקצה, שמשחק בליגה הבינלאומית מבחינת איכות ומיישר קו עם התחנות הכי טובות בעולם (NTS, KEXP, NPR), מפרסם מדי שנה את המצעד השנתי והוא רגע השיא של התחנה.

כאמור, לפני שנה וחצי הצטרפתי לתחנה כמעצב ראשי ויחד עם צוות של מדהימים הרמנו אתר חדש לקצה מתוך אהבה לשדרנים ולאג׳נדה של המיזם היפה הזה. לפני שנה בדיוק (מינוס כמה ימים) התפרסם האתר החדש של הקצה והמיזוג של קול הקמפוס. קרו מאז דברים יפים מאוד לתחנה - אחוזי ההאזנה גדלו, התרומות עלו מהותית, הצטרפו נותני חסות, ו־וואלה! תרבות, האתר הכי גדול בארץ, משתף פעולה עם חללית האינדי של הקצה בנוגע למצעד העשור.

דבר ראשון, אני רוצה את המחקר

בקיץ האחרון היה הרבה רעש סביב הטופס של מצעדי העשור של גלגלצ ומאקו. איפיינו ועיצבו אותם Rabbi Interactive, אחד הסטודיואים שאני הכי אוהב בארץ, אבל משהו שם התפספס קלות. קצת רקע לפני - מאקו וגלגלצ החליטו לדרג מחדש את שירי העשורים האחרונים, בכל עשור היו במאגר 500 שירים מתוך מאגרים שנאספו מתולדות התחנה. הטופס עצמו היה פשוט - ערימה של שורות אחת אחרי השנייה מסודרות לפי A-Z, לפי שמות הלהקות/שם המשפחה של המבצע, לא לפי שם השיר.

הרעש היה על כך שהתוצאות היו ׳מוטות׳ ואנשים ממש לקחו את זה קשה (חברים, תרגעו, מדובר כולה במצעד, כן?). אסף שמיר הגדיל לעשות ואשכרה עשה מחקר וניתוח של הנתונים על מצעדי ה-70 וה-80 (זהירות, מדובר במסמך אקסל ארוך), ומצא ש-50% מהמדורגים נמצאים ב-25% הראשונים ברשימה (מתוך A-Z). מבחינת חווית משתמש מסתמן שאנשים לחצו על שירים בכמה גלילות הראשונות, ראו שהרשימה אינסופית (דמיינו לגלול 500 אייטמים במובייל), והחליטו לסיים את הטופס כמה שיותר מהר. מזכיר שמדובר בקהל יעד רחב ומיינסטרימי, שכנראה גולש באתרים כמו מאקו וגלגלצ, ואוהב את התכנים שלו כמה שיותר נגישים, מהירים וקצרים.

למדתי את המקרה שלהם לעומק וחפרתי אותו עד הבורג האחרון. קראתי טוקבקים כדי להבין את הרוח הכללית והזעם, קראתי כתבות ופוסטים שנכתבו על המקרה הזה, ויצאתי לדרך.

קצת עיצוב לא יזיק

אל האיפיון ניגשתי כפי שאני ניגש לכל פרויקט - סקצ׳בוק. אין תחליף לדף חלק, זה מונע את הנוחות שבעבודה במחשב והריצה לרעיונות בנאליים. משרטט עם סרגל את המסכים, מאשר מול הגורמים הרלוונטים, ויוצאים לדרך לעיצוב הממשק (UI). במקביל לאיפיון שלי, ביצעה תם גמליאלי, המאפיינת הראשית של הקצה, איפיון משלה (שכללה מהותית יותר רכיבים), ובסוף זיקקתי את שני האיפיונים לאלמנטים ההכרחיים ביותר עקב קוצר זמן.

מהמחקר הבנתי שחסרים כמה רכיבים כדי למנוע הטייה של התוצאות:
1. שדה חיפוש לפלטר
2. כפתור לסידור השירים/אלבומים לפי A-Z/Z-A
3. כפתור Shuffle שיגרום לתוצאות להופיע באופן רנדומלי
4. סינון לפי שנים
5. הוספת שירים/אלבומים שלא במאגר

בנוסף, כמעצב, יצאו בעשור האחרון עטיפות מאוד מאוד מרשימות, וראיתי לנכון לתת להן דגש ויזואלי במחיר של גלילה ארוכה יותר. בתור אדם שלא מחבר ממש בין שמות שירים לתוכן שלהם (אל דאגה, אני לא היחיד), העיצוב עוזר לי להיזכר ושולח אותי מהר לאסוציאציה הרלוונטית.

לקח לי שבוע להבין מה יהיה הוייב של המצעד, מעבר לשפה של רדיו הקצה שכבר נוצרה, והתחלתי לרשום לעצמי מילים ואסוציאציות מהעשור האחרון.

מתוך הבליל שקרה גם במוזיקה ובתרבות, וגם בכל הקשור למגמות כלליות בעולם — חזרה לאנלוגי, טבעונות, MeToo, פמיניזם, מחאה, שיוויון חברתי, גזענות, סטרימינג, ניכור — ביטוי אחד הצליח לבטא את כל זה - הר געש. הפעם האחרונה שהייתה הצפה כזו בכל החזיתות קרתה בשנות ה-60 האינטנסיביות, ו-50 שנה אחרי זה קרה שוב.

מצאתי במאגר חופשי לשימוש את עבודת האמנות המופלאה הזו - Fine Wind, Clear Morning של Katsushika Hokusai, שנוצרה מהדפסות בשכבות של גילופי עץ לפני 150 שנה, והלבשתי עליה עבודה נוספת. את הדימוי שנוצר צבעתי בצבעים הורודים של רדיו הקצה.

כמובן שהאיפיון התייחס קודם למובייל ורק אז לדסקטופ. הרבה יותר מאיים ופחות סלחני למלא טופס משוגע כזה בסמארטפון מאשר במחשב.

האם הכל מושלם עם פרחים ונצנצים? עדיין לא, אבל משפרים תוך כדי תנועה. שלב התכנות היה קצת מורכב ומאמין שדברים יתוקנו כשיתגלו הבאגים. לא מכיר מוצר טכנולוגי מושלם, ולמדתי לשחרר עם הזמן. יאמר לזכות המאזינים של הקצה שהם מאוד אכפתיים ומפדבקים בלי הפסקה, זה תענוג ואנחנו משפרים בהתאם.

מקווה שמה שנוצר פה בתקופת זמן קצרה מאוד עתיד לשמש גם במצעדים בשנים הבאות עם שינויי UI בהתאם לרוח התקופה (עדכון 2021: לא קרה).

רוצה להודות לקוואמי המופלא והפלאי שמנהל את הקצה שניהל את כל האופרציה המשוגעת הזו, ובמקביל לא הפסיק לשדר בתחנה ובגלגלצ. הוא לב ענק וכל העולם צריך לדעת את זה. תודה למיה מ־וואלה! על הניהול ולאלעזר על התכנות.

(מסכי מובייל יעלו בהמשך כי אני עצלן)

הקונספט של הפודקאסט הויזואלי - לראיין מעצבת או אמן על הדרך שלהם בשנים האחרונות סביב נושא מסוים, לפרסם תמונות מתהליכי עבודה, וגם הצצות נדירות למאחורי הקלעים. כדי שזה יקרה, זה דורש פינג פונג הפקתי להשיג את התמונות הרלוונטיות בכל דקה בזמן, לסנן חלק מהתמונות, ולתת להן טווחי זמן כמו בעריכת וידאו. מה ההבדל בין זה לבין פשוט לשחרר קובץ וידאו ליוטיוב? טוב ששאלת. ההבדל הוא שפה התמונות מוטמעות בממשק, ולא דורשות צפייה אקטיבית כמו ביוטיוב (לפני שנחת יוטיוב פרימיום בארצנו). אם בא לך - אתה מציץ במסך ומקבל השראה מהתמונה ומהראיון ברקע.

האשליה

את הרעיון ה״גאוני״ הצגתי במלואו לשני אנשים בלבד - חיים ודאן. חיים חיבב את הרעיון אבל לא עף עליו, ותהה איך הדבר הזה יכול להתגלגל הלאה, כמוצר שלא קשור למגזין, וגם - האם יש לנו משאבים נפשיים לזה. דאן הוא חבר מאוד קרוב ויועץ בזמנו הלא־פנוי, שאמר לי באופן חד־משמעי ובמילים יפות יותר - ״וואט דה פאק, פודקאסט נועד כדי להאזין תוך כדי דברים אחרים, שלא דורש לשבת ולצפות במסך״. לשניהם לא כל־כך הקשבתי על אף האינפוטים המעניינים, וחשבתי שעליתי פה על משהו מבריק ממש, אז המשכתי.

עיצבתי בסקץ׳ את הממשק. מסך אחד לעריכה מאחורי הקלעים - העלאה, הגדרת טווחי זמן וקרדיט צילום, מסך שני נועד לקהל - מה קורה כשאני פותח את זה בדסקטופ ומובייל, איך הכל יושב. בהתחלה לקחנו מתכנת צעיר שעשה עבודה בסדר גמור, אבל זמני ההעלאה והטעינה היו ארוכים מדי, והממשק היה קצת נוקשה. ואז הגיע יוראי נתן, שעזר לנו מאוד להפוך את זה מסוס פוני לסוס מירוץ, עם טוויקים UXים שלא חשבתי עליהם (למשל, קיצורי מקלדת כמו בעריכת וידאו שהפכו את העבודה למהירה יותר).

בזמן שהפודקאסט נרקם לו שורה אחרי שורת קוד, ראיינתי את שרדר, אמן רחוב מחאתי שפעל בשנים האחרונות והטריל בעיקר את רחובות תל־אביב בעבודות מעניינות. שרדר היה רגע לפני שעשה רילוקיישן, וזה היה ראיון הסיכום החגיגי של כל הפעילות שלו בשנים האחרונות. מההתחלה ועד ימים לפני עזיבת הארץ.

דצמבר 2018, הכל מתוכנת ומוכנים לשיגור. הזנתי את כל התמונות שקיבלתי משרדר לפי השיחה המרגשת שהייתה, וזה היה חתיכת כאב ראש. אני לא יודע מי מכם ערך סרט באורך מלא בחייו, אבל התחושה הייתה מאוד מאוד דומה. פרק של כמעט 50 דקות, דקה אחר דקה, וכל תמונה מוזנת בנפרד. שחררנו את הפרק, פימפמנו את השיווק שלו והיו מספר האזנות יפות לפרק ראשון - כמה מאות. אבל אני, אני יצאתי מותש.

את הפרק השני עם זאב (שושקה) אנגלמאיר הקלטתי בזמן ששרדר עובד על לאסוף את התמונות לפרק שלו. היה פרק מצוין וחשוף, וחשבתי שייקח לי חודש גג לתקתק את הפרק הבא. אבל לא, ה-Hussle היה כה גדול שלקח לי חצי שנה להגיע לפרק של אנגלמאיר. רק מהמחשבה לגעת במערכת שיצרתי - ברחתי.

שכחתי לשאול את השאלות החשובות

והיא - האם יהיה לי כיף להשתמש במערכת, האם היא תקל עליי את החיכוכים הצפויים בהזנת תמונות של 50 דקות סאונד?
לא התייעצתי עם אנשים שעובדים על פודקאסטים כבר שנים, ויש כאלו לא מעט בישראל עם ניסיון רב. מהר מאוד הייתי מקבל מהם אינפוטים שזה יהיה מורכב ומעצבן, ושהיי, אפשר לוותר כבר עכשיו לפני שרצים לפרודקשן.

הבנתי מהכישלון שגם בפרויקטי צד קטנים עם — לכאורה — פוטנציאל מסחרי מסוים, צריך לשאול שאלות קשות. כמות השעות ששרפתי על הפרק הראשון וההקמה של הפודקאסט מגיעה לכמות לא מבוטלת, שיכולתי לחסוך אותה בקלות אם הייתי רץ עם העיצוב בלבד, הרבה לפני התכנות, ומתייעץ עם האנשים הנכונים. בנוסף, לא שאלתי משתמשים אם בא להם בכלל לצפות בפרק של 50 דקות, או שמדי פעם הם רק יזפזפו בקטעים מסוימים בלבד. זה לא סרט של נטפליקס, אלא ״מצגת תמונות״ שקופצות אחת אחרי השניה בדפדפן, בלי אינטראקציה משוכללת מדי.

זה קצת אירוני ומשעשע, כי בעבודה שלי עם סטארטאפים אני הילד המעצבן מהפרסומת של ׳כללית׳, ״למה? איך? מה? תנו לי קונטקסט, בואו נבין מה ה-user journey ורק אז ניגש לתכנן ולעצב״. אבל כשאני הלקוח של עצמי, ובגלל שאני לא משלם לעצמי - החלקתי על הפנים.

יש סוף טוב

המסקנה הגדולה הייתה שכל הקונספט הזה של תמונות מבוססות זמן - מיותר. אפשר לחלוטין לוותר עליו ולגשת לדבר המעניין באמת - התמונות עצמן. הפעם, במקום אתר חיצוני לפודקאסט הויזואלי, החלטנו להחזיר אותו לתוך המגזין, ופשוט לשפוך את התמונות בעמוד אחד, אחת אחרי השניה. אפשר סתם להציץ ולקבל השראה, אפשר להאזין, ואפשר גם וגם. נכון, לינקים בסוף פרק זה עדיין מעצבן. אבל תמונות יפות ומעניינות? תמיד נעים ומרתק, בטח אם מדובר בחומרים נדירים מאחורי הקלעים.

הנה, תראו את הפרק עם זאב אנגלמאיר.

מרכיבי המשקפיים מכירים את הבעיה - קצת נמאס ממסגרת המשקפיים הנוכחית, או שהיא התעקמה כבר 200 פעם ואין טעם לתקן, או שיש רצון וחשק להתעדכן בזוג חדש וכיפי. בניגוד לתכשיטים, זה חתיכת אקססורי על הפנים, והוא צריך להיות גם פונקציונלי וצלול מבלי לגרום לכאבי ראש, וגם יפה.

את חברת Ace & Tate הכרתי לראשונה בברלין במהלך שוטטות חסרת תכלית לפני שנתיים וחצי. התלהבתי מהמיתוג העדין ומהשלט עם הקופירייטינג המבריק סמוך לכניסה, והחלטתי להיכנס. או שהיה שם שלט ניאון ענק? ידוע ששלטי ניאון מושכים אותי אוטומטית להיכנס לחנויות באופן כמעט בלתי רצוני.

החנות הייתה עמוסה בכמה עשרות היפסטרים צעירים שנעו בחלל, מודדים ומחזירים. המוכרים לא התנפלו עליהם, לא הסתכלו בחשדנות, הפלייליסט ברקע היה מעולה (עוד נגיע לזה). קצת כמו לעשות שופינג תוך כדי מסיבה. כשהתקרבתי לזוגות המשקפיים, גיליתי שלכל אחד מהם יש שם אנושי - Steve, Neil, Jay, Saul וכו׳. רובם יוניסקס, נטולי מגדר, אלמנט שפותח את המגוון של החנות באופן מוחלט לשני המינים מבלי להגדיר אותך. אם תכנסו היום לחנות קונבנציונלית, תראו שיש חלוקה מאוד ברורה במחלקות מה נשי ומה גברי, ו-Ace & Tate השכילו להבין שזה לא משנה, כי מה שחשוב הוא מה שיפה עליכם ביחס לפרופורציות הפנים.

המחיר אחיד ומשחק תפקיד לא קטן ברצון לקנות - 98 יורו לזוג כולל עדשות. זה מחיר זול מאוד ושובר שוק. בחנויות רגילות בישראל המחירים יכולים לנוע מ-1000 ש״ח עד ל-4000 ש״ח, תלוי במותג. בברלין יצאתי עם שני זוגות משקפיים Steve לראייה ו-Neil למשקפי שמש. פתאום הפנים שלי נראו אחרת לגמרי. ממשקפיים מלבנים מכוערים למשקפיים מעוגלים ואלגנטים. את העדשות עשיתי בארץ מקוצר זמן.

לפני חודשים ספורים נסעתי ללונדון וזכרתי לטובה את החוויה ההיא בברלין. נכנסתי לאתר שלהם למחקר מקדים וגיליתי שהם התפרסו בכל אירופה כמעט תוך שנתיים. מאז האתר שלהם השתדרג משמעותית ונוספו לו כמה אלמנטים מעניינים וחשובים. מינימליסטי בטוב טעם עם איפיון משובח.

דף הבית נפתח ב-section שמסביר בקצרה מי ומה הקונספט, עם כפתורים למשקפי ראייה ושמש. ה-section השני שולח אותך לתוכן שלכאורה לא קשור למשקפיים, אלא לוייב של החברה (ברובו מיקסים מוזיקליים), ובהמשך למטה - פירוט על הסניפים, אפשרות לנסות את המשקפיים בבית לכמה ימים וקביעת בדיקת ראייה. בלי להתחכם, בלי להתנשא, בלי להכפיש מתחרים. מאוד אלגנטי.

תושבי אירופה יכולים להזמין עד הבית בחינם עד 4 זוגות משקפיים כדי למדוד, לנסות ולהראות לחברים ומשפחה, ואחרי חמישה ימים להחזיר. מה שטוב ל-ASOS, טוב גם לעסקים קטנים יותר שמבינים שבחנות אין את האינטימיות עם המוצר כפי שיש בבית, וההחלטה השקולה תחזיר את הקונה לחנות בעקבות החוויה הטובה (היי, אני דוגמא לכך).

אבל, נגיד שאתם גרים בניו־זילנד והם לא שולחים לשם. לא נורא, פתחו את המצלמה במחשב הנייד, וגלו את הקסם - פילטרים שמולבשים על הפנים שלכם. כל זוגות המשקפיים ניתנים למדידה בעזרת סלפי חסר אחריות. הפיצ׳ר הפשוט הזה חוסך ים זמן בבחירה בחנות, ומאפשר לקבל מושג כללי אילו דגמים אהובים עליכם. על הטכנולוגיה מאחורי הקלעים אחראית חברת Ditto.

קבעתי תור לבדיקת ראייה בסניף קמדן בלונדון. בדיקה יסודית של 20 דקות בחינם, מבלי לחץ מכירתי. היה שם מכשור סופר־מתקדם שלא זיהיתי, ואחריה יצאתי עם מרשם מדויק.

אחרי שמדדתי את כל החנות, הצטלמתי סלפי כאחרונת אושיות האינסטגרם ושלחתי לאמא שלי לשמוע את דעתה (״אתה נראה איתם כמו זבוב פירותי! תיקח את ההם״), וגם כדי לראות מה מתאים לי יותר ומה פחות בהפסקת קפה שאחרי החוויה המסחררת. ברקע התנגן פלייליסט שנשמע כאילו מישהו חיטט לי בחשבון הספוטיפיי - מק דמרקו, קינג קרול, פוקסיגן, טיים אימפלה ועוד. זה כבר הכניס אותי באופן לא מודע לסטייט אוף מיינד של הזדהות עם המותג.

בסוף יצאתי מהחנות עם זוג חדש בשם Max עם clip-on של משקפי שמש ב-170 יורו. 20 יורו מתוכם גרמו לכך שיכינו את משקפי הראייה עוד באותו היום. אספתי למחרת והייתי מסוחרר מחדות העדשות. האם אשוב לשם? חד משמעית - כן.

Ace and Tate
https://www.aceandtate.com/
https://www.marketingweek.com/ace-tate-eyewear-market/

מכירים את זה שאתם במערכת יחסים כמה שנים, במהלך הזמן הזה הצצות להן טכנולוגיות חדשות, ופתאום כל עולם הדייטינג משתנה לנגד עיניכם?

זה מה שחוויתי לפני כמה שנים, בדיוק בעידן שבו טלפונים הפכו מחכמים בכאילו לחכמים באמת. חדים במיוחד, עם שלל אפליקציות. יצאתי ממערכת יחסים ארוכה וכל עולם הדייטינג השתנה. אנשים התחילו לבלות עם הסמארטפון שלהם יותר מאשר בפגישות בעולם האמיתי, מחיר חשבון הסלולר ירד בצורה דרסטית והתחיל השימוש המאסיבי ללא הגבלה. מי היה מאמין שפעם שילמנו על זמן אוויר, על חלקי הדקה.

אל דאגה, זה לא פוסט נוסטלגיה. כי הרי לא משנה מה היה, אלא מה קורה בהווה. וההווה כולו מורכב מבדידות גדולה מאוד, ואנשים שמפתחים חרדות חברתיות באופן תדיר יותר. המציאות היא שרווקים ורווקות מתקשים להיכנס למערכות יחסים ארוכות. הסמארטפונים והאינטרנט המהיר חתכו מהותית את החיכוכים שיש לנו ביומיום. לא צריך להתייעץ יותר איך להגיע מכאן לשם, איזה קו מגיע לדיזנגוף סנטר, איפה כדאי לאכול. קל להסתתר מאחורי הסמארטפונים, קל מאוד. כל זה לפני שדיברנו על אשליית השפע שיש ברשתות החברתיות ובאפליקציות, והדשא של השכנה לכאורה ירוק יותר.

כל רווק שהיה בארוחה משפחתית ונשאל מה קורה עם זוגיות, ישר נזרקה העצה המלומדת מקצה השולחן, ״נו, תפתח טינדר! אוקייקיופיד! תתחיל באפליקציות דייטינג״. אבל, מי שהיה באפליקציות הללו יודע שמדובר בעוגמת נפש אחת גדולה, לרוב. הוספתי את ה׳לרוב׳ כי יש סיפורי הצלחה, אחרת האפליקציות הללו היו סוגרות את העסק מזמן. מי שחקרה את אבולוציית הדייטינג ב-150 שנה האחרונות היא מוירה וייגל (Moira Weigel), והכתבה הזו בעיתון ׳הארץ׳ היא אחת המעניינות בנושא. וייגל חקרה את הנושא לעומק ופרסמה ספר בשם Labor of Love.

אז נגיד שהחלטתן לפתוח פרופיל באחת מהאפליקציות הגדולות שמכילות המון המון א.נשים, המון תמונות פנים, חלקן מחמיאות יותר וחלקן לא מחמיאות כלל (רמז: סלפי עם פלאש בפאב פחות עובד). החלקתן ימינה ושמאלה כאילו מדובר בקורס גלישה על הקרח. כן, כן, כן, לא, לא, לא, לא. הופה! יש התאמה. מה קורה, מה עניינים, מה הטעם מוזיקלי, מה המטרה שלך באפליקציה הזו. שאלות כלליות. שתיקה. נגמר. רגע, למה זה התפייד?

מרבית השיחות נגמרות הרבה לפני שלב הפגישה. צריך לזכור שיש אנשים שלא כותבים כמו שהם מדברים, ויש כאלה שלא מדברים כמו שהם כותבים (לרוב, אלא אם כן עוסקים ואוהבים את התחום). אין קול, אין ריח גוף, אין שפת גוף, אין מבט בעיניים, אין שום ידיעה כמעט על התוכן הפנימי. לא נוצר חיבור עמוק במיוחד. נו, עוד מאץ׳. קצת דופמין לגוף, וממשיכים הלאה למאץ׳ הבא.

שלושת האפליקציות הגדולות בעולם - Tinder, OKCupid, Hinge - הן תחת תאגיד אחד בשם Match Group. שלושתן מציעות בסופו את אותה החוויה עם שינויים קלים. אבל בעיקרה אותה האינטראקציה - תמונה, שמאלה. תמונה, ימינה. שימו לב למחזור הכספי ההולך וגדל שלה:

Find more statistics at Statista

עד לאחרונה לא ידעתי שאני אוהב טראש טלוויזיוני. ב-׳חתונה ממבט ראשון׳ זילזלתי בקונספט מהיום הראשון ששמעתי עליו. יום אחד הגיע הרגע שבטעות זיפזפתי לאחד הפרקים המתקדמים (5-6) ונדלקתי קשות על התוכנית.

בקצרה, למי שלא צפתה - מתוך מאגר נרשמים ונרשמות לתוכנית, מייצרים בסוף מספר זוגות סטרייטים, שמשודכים על פי המון פרמטרים - פסיכולוגים, ביולוגים (בדיקות DNA), טעם של מראה חיצוני, מבחני משיכה (ריח ועוד), תחומי עניין וחיטוט קל בבית. מפרקים את המתמודדים לגורמים והמשדכים מהמרים אילו זוגות יצליחו. הזוג הטרי נפגש לראשונה ביום החופה, כשכל אחד מהצדדים מביא איתו כמות קטנה של משפחה וחברים (50 זה מעט. במונחים ישראלים זו מיני־חתונה). מהחתונה מעיפים אותם לירח דבש של כמה ימים בחו״ל (סיטואציה מלחיצה בפני עצמה לזוג טרי), ואז יש חודש וקצת לברר אם רוצים להמשיך הלאה, כשכל זה נעשה במגורים משותפים אצל אחד הצדדים. כל זה מתרחש כשצוות צילום דבוק לך בחלל 24/7 בלי טיפת פרטיות אמיתית מלבד הלילות. ספוילר: רק זוג אחד שרד את התוכנית והמשיך גם הרבה אחריה. כל היתר התפרקו לגורמים.

אפשר לתהות מי יסכים לחשיפה כזו עבור מציאת אהבה, אבל אם נסתכל על זה בזווית קצת אחרת - מדובר בעתיד של אפליקציות הדייטינג. שידוך משולב של אונליין ואופליין. הרי אנחנו מפזרים דאטא כמו צוף - ידוע מה הטעם המוזיקלי שלנו בספוטיפיי ואפל מיוזיק, איזה לייקים עשינו בפייסבוק, מה ראינו בנטפליקס, מה אהבנו ביוטיוב, אחרי מי עקבנו בטוויטר, איזה לייקים פינקנו באינסטגרם, מה הזמנו לאכול ב-Wolt, לאיפה אנחנו הולכים במפות של גוגל, לאן אנחנו נוהגים בוייז. תוסיפו לזה את המבדקים שעושים ב-׳חתונה ממבט ראשון׳, שבהם חוקרים לעומק את עולם התוכן וה-DNA של המשתתפים והמשתתפות, והגענו למערכת השידוכים המטורפת ביותר בעולם.

האם אנשים יסכימו לשים על זה כסף? להערכתי, כן והרבה. אם יובטח להם בסוף שידוך ראוי ועמיד. כמובן שיש פה הרבה אתגרים, מעבר לשמירה על פרטיות המשתמשים. האתגר העיקרי הוא - על מי האחריות להצלחת הקשר? על המשתתפים או על האלגוריתמים?

אם מחפשים מעצב למיזם כזה, אני זמין. הידיעה שאפשר לעשות הרבה טוב בעולם בעזרת טכנולוגיה מורכבת היא חתיכת דבר שאני רוצה לקחת בו חלק.

בונוס למיטיבי הלכת של הלב

ב-Black Mirror של נטפליקס, הפרק הרביעי, Hang the DJ בעונה 4 עוסק בדיוק בזה, אבל כמובן בהקצנה. המשתתפים סגורים בחומה גבוהה, עם מכשירים קטנים בגודל כף יד שמשדכים להם פרטנרים כאלה ואחרים. בכל שידוך שמבוצע מופיע כמה זמן יהיה להם יחד עד הפרידה (תודה לאילת ששלחה אותי לראות אותו).

לפני חודש רכשתי בלונדון את How to Find Love של The School of Life. קצר, מעניין ולעניין. התחלתי לקרוא אותו כמו שצריך רק לאחרונה. אהבתי שהוא לא נופל לקלישאות של ספרי מתנה ונותן כלים פרקטיים בנושא.

כבר שנה שיש לי רומן עם סינמטק הרצליה, העיר בה אני מתגורר, ובחודשים האחרונים העלינו הילוך במערכת היחסים. מדובר בהתאהבות של אדם במקום. אתמול בערב הבנתי שלמעשה מדובר בחווית משתמש משובחת בעולם הפיזי, ואין סיבה לא לתמלל את זה לפוסט.

חוויה קנייה קלה במיוחד

נגיד אתם ספונטנים בטירוף, והחלטתם לצאת לסרט בקולנוע מאחד הרשתות הגדולות. זורק הימור - יקח לכם 10 דקות, גם אם אתם טכנולוגיים בטירוף. שפע מטורף של סרטים, פופאפים שמזנקים עליכם, חלון צ׳אט ארור שנפתח כאילו בא לי לדבר עם רובוט בשביל להזמין כרטיס. כל מה שרציתי זה לדעת מה מוקרן הערב, תקציר קליל, טריילר - ולהזמין. או.קיי, הזמנתם, נהדר. הגעתם לקופות, לחצתם על הטאץ׳ הלא לחיץ במסוף, והתבלבלתם בין מספר ההזמנה למספר האשראי. שיט, הכרטיסים לא יוצאים. אוי, הנה הם יוצאים עם מבצעים שאף אחד לא צריך, מה זה כל הכרטיסים האלה?

בסינמטק הרצליה זה לוקח 3 דקות על השעון, מבטיח לכם. יכול להיות שזה נובע מסיבה מאוד פשוטה - מישהו שם אשכרה חשב להנגיש את האתר לאוכלוסיה מבוגרת שפוקדת את המקום. הרי מה צריך באתר כזה? רק לדעת אילו תכנים מוצגים היום ובימים הקרובים, וזהו, תנו לי להזמין.

כאחד שהולך הרבה לסרטים לבד (תנסו, זה ממש כיף ולא מחייב), בסינמטק הרצליה מאפשרים לי להיות מיזנטרופ ולא להיצמד לזוג החמוד בקצה השורה, אלא כיסא ליד. תענוג. והיי, תראו כמה האייקונים של המושבים גדולים. תם עידן לזכוכית המגדלת בצמוד למסך המחשב.

איסוף הכרטיסים יכול להתבצע בשתי דרכים - דרך הקופאית בכניסה או דרך המסוף ליד האולמות. במסוף יש להקליד רק את מספר תעודת הזהות וסלאמת - מדפיסים את הכרטיסים. הרי מה זה משנה מי שילם, העיקר שאפשר להדפיס אותם בזריזות.

נקודה למחשבה: קצת חבל שלא מאפשרים להדפיס בבית את הכרטיס, יכל לחסוך את עניין המסוף.

תכנים עם ערך מוסף

מה יגרום לכם לבחור בין סינמה סיטי ליס פלאנט? כנראה הקירבה לבית או לתחבורה ציבורית נוחה, ומחיר הכרטיס. שום דבר יותר מזה, ככל הנראה. בסינמטק הרצליה מראש מצהירים בשקט - ׳אנחנו לא במשחק הזה בין הענקיות, אנחנו האאוטסיידרים׳ (כיאה לסינמטק), והולכים על הקלף המנצח באמת - ערך מוסף.

מעבר לאוצרות של הסרטים עצמם (שזה כבר עניין של טעם קולנועי), בסינמטק הרצליה מביאים בלא מעט מההקרנות תוכן נוסף ונלווה להקרנת הסרט. הרצאות, שיחות עם היוצרים/ות, דיונים סביב הסרט. זה חלק מובנה ב-DNA של המקום, וזו הסיבה העיקרית שאני חוזר אליו שוב ושוב. לצאת מסרט ולהרהר בו, מתי קרה לכם בקולנוע גדול ומיינסטרימי? תלוי בתוכן הסרט, אני מניח, אבל סביר שלא.

כשהמקום מחליט לעורר דיון סביב היצירה והחוויה שלה, זה כבר סיפור בליגה אחרת, והופ! הקרנה יכולה להימתח משעה וחצי לשלוש שעות. יצא לי לראות שם הרצאה של המוזיקאי והמרצה דויד פרץ מפרק לגורמים את ההופעה של ניק קייב לפני ההקרנה שלה, את הבמאי יוסף אל־דרור מדבר על ׳בלי דם׳ אחרי 20 שנה שלא פרסם כלום ועוד. חוויות חזקות וזכירות.

מחיר זול

הסינמטק מסובסד, ועל כן - מאפשר מחירי כרטיסים זולים במיוחד. אם בהקרנה מסחרית כרטיס יכול להגיע ל-48 ש״ח לפני קומבינות באשראי, בסינמטק המחיר הגבוה ביותר הוא 38 ש״ח, ועם מנוי יכול להגיע למחיר של מנה פלאפל. לרוב המחיר הוא 26 ש״ח לכרטיס, סביר לחלוטין.

רגע, רגע, רגע. מה עם המזנון? גם, שערוריה של ממש. קפה הפוך עולה 10 ש״ח, מיץ תפוזים טרי (!) 8 ש״ח, ופופקורן באזור ה-10-16 ש״ח. למה מגיע לי כל הטוב הזה.

אין פרסומות

מה יש להוסיף על הכותרת? אין. דמיינו שהלכתם לקולנוע והתקנתם Ad Block כדי לחסום פרסומות. הפרסומות היחידות שרצות הן טריילרים לסרטים (כיף!) ושיווק של הסינמטק (זורם).

תנאי צפייה אופטימלים

לא מעט אולמות בארץ בנויים על הפנים, ויש לזה כמובן נסיבות מסחריות או סתם חוסר מחשבה על הקהל. למשל, בקולנוע לב המקרן גבוה מדי ביחס לכיסאות ברוב האולמות, ולמעשה רוב האולמות שם בנויים בשיפוע הפוך (אני לא חבר של אולם 4, לצורך העניין. ד״ש לצוואר שלכם אחרי הקרנה אחת).

ברשתות בתי הקולנוע הגדולים ישנם אולמות צרים מדי, שבשורות האחרונות עלולות להיראות כמו מסדרון קלסטרופובי עם מסך מהבהב בקצה השני. אולמות טובים מכסים באופן נעים את שדה הראייה, התחזוקה של המקרן מורגשת (לא צריך להיות מומחה גדול לוידאו כדי להבחין) והצוואר שלכם לא דורש טיפול אחרי סרט של שעתיים.

ומילה על הצוות לסיום - ניר, מאיה, המוכר בקפיטריה שברח לי שמו - הופכים את המקום הזה מעוד קולנוע לקולנוע עם לב פועם. אכפת להם מהמקום, אכפת להם מהקהל, מרגישים את זה. מהאתר בבית, דרך הקופאית בכניסה, ועד הכניסה לאולם. הם מכתיבים את הוייב. ממליץ.

עדכון: סינמטק הרצליה עבר לבניין עיריית הרצליה, והפך להיות הקולנוע האהוב עליי בארץ. תנאי הצפייה שם מדהימים.