אמש אפל הכריזה על iPhone Duo, שכולל מסך נפתח לגודל מפלצתי. מה הוא יכול לעשות? לא מעט, ואפילו מגוון תנוחות יוגה:
עשרים שנה מאז מהפכת חווית המשתמש - אפל הלכה לאיבוד עם ה-iPhone Duo?
ב-2007, עם השקת האייפון הראשון, ג׳ובס הציג לקהל פתרון לכאב - במקום הסתגלות למקלדות השונות בטלפונים (בלקברי, נוקיה), תהיה האחדה בפריסת האותיות עם חוויה הרבה יותר חלקה.
המכשיר החדש הוצג כמכשיר מהפכני, ייצור היברידי בין אייפון לאייפד, מתקפל לכיס, שוקל 250 גרם - 50 גרם יותר מאחיו (כבד), רחב כמו משאית, ויכול לעשות הכל, כן - גם להיות שעון מעורר מעוצב שעולה 2000 דולר.
קהל היעד: הגיל השלישי
בעקבות פוסט שפירסמתי בלינקדאין הבוקר, מתחדדת התחושה שהוא מיועד לאוכלוסיית הגיל השלישי, למרות שבחומרי השיווק אין קריצה, אלא דחיפה למולטי־טסקינג, בוא נעשה גם וגם וגם וגם. גם לכתוב, גם לראות סרט. גם לחפש במפה, גם להציץ באינסטגרם.
אנשים מבוגרים מגדילים את הטקסטים בהגדרות הנגישות כדי לקרוא בקלות בלי משקפי קריאה, ומהר מאוד האותיות תופסות נתחים גדולים מהמסך. מכשיר נפתח מאפשר יותר מקום לרצף השיחה, לגלישה בדפדפן, לראות סרטוני חתולים, ואת הנכדים עם רוטב העגבניות על הפנים בשיחת וידאו.
למי עוד מיועד המכשיר? תפעול טלפון בשתי ידיים זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים, ואולי מוטב לפצל מכשירים למען בריאות המפרקים. במצבו הסגור הוא מגיע ל-8.41 ס״מ, ורק בן אנוש עם יד רחבה או יטי מסוגל להשתמש בו.
מה רע בקטן?
אם תשאלו אותי - במידה והאייפון מיני חוזר, עכשיו אני מוכר את ה-16 שלי וקונה אותו. הגודל שלו מושלם, אין כאבים ביד, המשקל כמעט לא מורגש. את המכשיר שלי מכרתי בכאב לפני שנה וחצי רק כי המצלמה שלו הייתה על הפנים. חוץ מזה - לגמרי הייתי נשאר איתו.
לצד הרצון בחדשנות, לפעמים היצירתיות הגדולה ביותר מתבטאת באי-הוספת פיצ׳רים, וזה קשה מאוד - בטח כשאתם חברה ציבורית.