זו לא הפעם הראשונה שבה אני יוצא לחודש משתי הענקיות – פייסבוק ואינסטגרם. זה קרה בשנה ג׳ בתואר בתקופת ההגשות, אך שם זה היה מוגזם יותר – מחקתי את החשבונות בבת אחת.

שלא תבינו לא נכון, יש הרבה יתרונות לרשתות החברתיות, סך המעלות עולות על סך המגרעות. התעדכנות באירועים מעניינים, התעדכנות ופירגונים לחברים, יצירת קשרים חדשים וקריאת מאמרים מקצועיים שמתפרסמים הם דברים מעולים שאין ביתר הרשתות החברתיות, נכון להיום.

יחד עם זאת, הרגשתי בחודשים האחרונים רעש מתגבר. שכבות של שכבות של אינפורמציה לא מעניינת. גלילה מטופשת ואינסופית לפני ואחרי העבודה, התאהבות בקונספציה שלאחרים מדהים בחיים, ובזבוז זמן על כלום בזמן שיכולתי לעשות דברים אחרים, מעניינים יותר. הכרזתי בפייסבוק ובאינסטגרם שאני יוצא, זה היה שבוע אחרי יום ההולדת, בערב הסילבסטר. הגיע הזמן לתפור כמה פרויקטים שתרצתי לעצמי בהיעדר זמן. מדובר על פרויקטי צד ופחות ענייני עבודה, כאלו שאני עושה בשביל הנפש. אם הנפש מזוהמת בבדידות הרשתות, למה לא לנקות אותה עם כמה פרויקטים בעלי משמעות?

היציאה לא הייתה מסובכת – מחיקה של האפליקציות והתנתקות מהדסקטופ. שום דבר דרמטי במיוחד. היו כמה דברים שלא לקחתי בחשבון לפני ההתנתקות הזו. למשל, תאריכי ימי הולדת של חברים, איוונטים מרתקים שכנראה פספסתי, תכנים מקצועיים שדילגתי ועוד. אבל, ה-FOMO לא הורגש. הרגשתי בעיקר שקט. כמו איזה gate שמשקיט את כל ה-hiss הזה שהרשתות גורמות. מפעל של אשליות נעימות.

אתם לא מעניינים אף אחד

היה קצת קשה להכיל את העובדה שכל הקונספט הזה של געגוע לא באמת קיים. אנשים מטבעם לא כתבו והתעניינו, מלבד מעגל הליבה. בהתחלה קצת התבאסתי, ולאט לאט נפל האסימון שאני סתם ספק תוכן. לא רק אני, גם את, גם אתה. כולנו ליצני החצר של הרשתות החברתיות, והמדיומים הללו יוצרים אשליית מטריקס שיש פער בינה לבין המציאות. זה מבאס, כמובן, אבל זה המצב.

עצם הגעגוע, כקונספט רגשי, לא באמת קיים היום, מלבד לאנשים מתים או כאלו שהתנתק איתם הקשר באופן מוחלט. כולם נגישים במרחק מקלדת, וזה קטע. התגעגעתי לאנשים מסוימים בתקופה הזו ויזמתי לכתוב להם. עם חלקם התחדש הקשר, וחלקם לא הבינו מאיפה נחתתי ומה אני רוצה בעצם (כלום, פשוט שיחה טובה).

התמכרות אחת מתחלפת באחרת

בדקתי אם זמן השימוש שלי בטלפון ירד, והתברר שרק בשעה-שעה וחצי. אמנם זו שעה שהספקתי בה הרבה, אבל עדיין, לא משהו דרמטי. הורדתי וחקרתי אפליקציות תוכן אחרות, והתמכרתי ל… לינקדאין. עכשיו אני כבר מכיר אישית את כל מי שמחפש את האתגר הבא, ועוד כמה פוסטים לקידום עצמי. למזלי היא לא באמת ממכרת. הבעיה עם הרשתות החברתיות שהן גובות מחיר נפשי, לעומת מרבית האפליקציות האחרות.

השתדלתי לתת לעצמי לבהות את הכמות הנדרשת ביום, גם אחרי שחזרתי לרשתות לפני יומיים. אם אתם חושבים שאני תמהוני – זה בסדר, אני ממליץ לכם לנסות. בהייה של כמה דקות בנקודה אקראית בחלל הן הדקות היצירתיות שלי ביום. אני לא צריך מחשב או סקצ׳בוק כדי לעצב, זה קורה בראש. הביצוע הוא החלק הקצר בתהליך היצירתי.

האמת שרימיתי

ה-FOMO היחיד שבאמת היה לי זה לפספס הודעות בפייסבוק ובאינסטגרם, הנוטיפיקציות לא עניינו אותי, ידעתי שהן נערמות כדי שאחזור. אז יצא שהצצתי פעם או פעמיים. וגם, חיים, השותף שלי למגזין, פרש מהניהול, כך שהייתי צריך לפרסם איכשהו את הכתבות החדשות שיצאו. זה גרם לי להבין את חשיבותו של הניוזלטר (וגרם לי לשלוח אותו לראשונה), שבו החשיפה גדולה מהותית מהרשתות החברתיות. אחרי פעמיים כאלו שאילצו אותי לחזור, נזכרתי ב-Facebook Studio Creator, שמאפשר לשחרר פוסטים מבלי לחטוף את הפיד לתוך הפנים כמו לדרוך על מעדר בגינה. 

מה הלאה

הורדתי מחדש את האפליקציות ונזכרתי שאני מנהל יותר מדי עמודי פייסבוק וקבוצות, והן צריכות מנהל פעיל ולא דחליל שנותן פוסט פעם ב-, זו תחזוקה של ממש, כמו להשקות עציצים. בסך הכל אני אוהב את זה. אני לא עוסק בכמה אני תותח, אלא במה מעניין ומצאתי. אוצר (curator) של מידע.

שמתי לב על הנטייה לחזור ולגלול את הפיד הלא־מעניין, והחבאתי את האפליקציות בתיקייה בעמוד השלישי באייפון. זה מונע ממני לפתוח את עמוד הבית וללחוץ עליהן באופן לא רצוני, אלא פעם בכמה שעות להתעדכן.

מאמין שיציאה מהרשתות צריכה לקרות אצלי פעם בכמה חודשים, אלא להיכנס לתקופה מרוכזת של עשייה. לא הספקתי לעשות את כל מה שתכננתי בתקופה הזו, אבל כן הצלחתי להניע פרויקטים שהזנחתי ולתת להם בוסט אמיתי, ומקווה לשמור על המומנטום גם בחודשים הבאים.

כשחשפתי בפני אנשים שאני מחוץ לרשתות, התגובה הראשונית הייתה ״יו, איך בא לי גם. אבל לא מסוגלת, אני מכורה״. זה קל מהותית מאשר מה שחושבים, רק צריך להיערך לתקופה הזו מראש. להבהיר לקרובים שזה קורה, לבקש להתעדכן ׳ידנית׳ ולקחת טלפונים ותאריכי יום הולדת, כי קצת פאדיחות לפספס תאריכים ואנשים חשובים לכם.